עם כניסתה של המלחמה בעזה לשלבים המורכבים ביותר שלה, נחשפת תמונה שונה מהשיח הרשמי שישראל מציגה – כאילו מדובר במאבק קיומי. עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו, הסוגיה כבר אינה צבאית או ביטחונית בלבד, אלא הפכה לעניין הישרדותי – אישי ופוליטי – שתלוי בהמשך הלחימה ולא בסיומה.
כל הפסקה בלחימה תוביל לשרשרת של התרחשויות קשות עבור נתניהו. הראשונה שבהן היא איום על יציבות הקואליציה השברירית שלו, כאשר שרים מהימין הקיצוני מאיימים לדחות כל הסדר שאינו מביא ל"ניצחון מוחלט". השנייה היא הקמת ועדת חקירה ממלכתית בנוגע לאירועי השביעי באוקטובר 2023 – האירוע הביטחוני החמור בתולדות ישראל – שמשמעותו עשויה להיות הטלת אחריות פוליטית וצבאית ישירה. השלישית היא הכנת דוח כולל על תפקוד הממשלה בזמן המלחמה – מהלך שיכול לפרוץ את קווי ההגנה האחרונים שהוענקו לנתניהו בזכות מצב החירום מול ההליכים המשפטיים שהוא עומד בפניהם.
נתניהו מבין שתיאור המציאות כסכנה קיומית מעניק לו חסינות פוליטית זמנית ומונע ביקורת ישירה. מצב הלחימה המתמשך מאפשר לו להפעיל את כישוריו הטקטיים: ניהול הסתירות הפנימיות בקואליציה, הצגת עצמו כבלתי ניתן להחלפה, ודחיית העימות עם מערכת המשפט. בהקשר הזה, המשך הקרבות הוא בחירה פוליטית לא פחות משהוא הכרח צבאי.
אולם חישובי ההישרדות הללו מתנגשים ישירות עם סוגיית השבויים בעזה. משפחותיהם מרגישות כי גורל יקיריהם הוזנח למען האינטרסים של נתניהו. דברי האם של אחד החטופים – לפיהם בנה "הוקרב על מזבח נתניהו" – מסכמים את הסתירה: "המדינה", כפי שנתניהו מגדיר אותה, קודמת לחיי אזרחיה. הקרע הזה בין השלטון לבין החברה יוצר חזית פנימית שמסוכנת לא פחות מהחזיתות בעזה.
בזירה הפנימית, נתניהו זוכה לתמיכה מובהקת משותפיו בימין הקיצוני. שר הביטחון הלאומי איתמר בן גביר, למשל, הביע בגלוי את רצונו להפוך את עזה לזירת השמדה, תוך שימוש בשפה ובסמלים שהמשמעויות שלהם אינן משתמעות לשתי פנים. רטוריקה כזו מספקת לנתניהו גב פוליטי להמשיך בלחימה – אך במקביל מחריפה את בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית ומעמיקה את הקרע בתוך החברה הישראלית עצמה.
בזירה הבינלאומית, ארצות הברית ממשיכה להוות את העוגן המרכזי. על אף תנודתיות הצהרותיו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, הן אינן חורגות מהתמיכה הקבועה בישראל. הדבר מעניק לנתניהו מרחב תמרון נרחב, כשהוא יודע שוושינגטון לא תכפה עליו קווים אדומים אמיתיים, כל עוד הוא מציג את המלחמה כמאבק בטרור וכגורם ליציבות ביטחונית אזורית – לפחות לפי הגדרותיו.
מעבר לכך, שאיפתו של נתניהו חורגת מהישרדות פוליטית או הימנעות מחקירות. הוא חותר לעצב לעצמו מורשת היסטורית – כמנהיג שהחזיר לישראל את כבודה לאחר תבוסת אוקטובר. אך בדרך לכך הוא מותיר אחריו שובל של משברים: שפיכות דמים יומיומית של פלסטינים, קרע עמוק בחברה הישראלית, וסדקים חמורים במוסדות המדינה.
המלחמה עבור נתניהו נראית ככלי לבריחה קדימה יותר מאשר אסטרטגיה ליציאה מהמשבר. כל יום נוסף של לחימה דוחה את ההתמודדות עם ההשלכות – אך גם מעמיק את הפצעים המאיימים על עתידו הפוליטי. ובסופו של דבר, ייתכן שיגלה שניסיון לבנות מורשת של "מנצח" לא יפטר אותו מהדין – אלא רק יחמיר אותו כשיגיע.
