בין טיראן לאילת: צנעא משמטת מישראל את מותרות ההרתעה המסורתית

הרשויות בישראל הודיעו על סגירה מוחלטת של נמל אילת, אחד מנמליה הדרומיים החשובים ביותר, החל מ-20 ביולי הקרוב. צעד זה רומז כי ישראל לא הצליחה להכיל או להדוף את התקיפות הצבאיות המתמשכות שביצעו הכוחות המזוינים של תימן. לפי תיאור אתר "וואלה" העברי: "החות'ים ניצחו, נמל אילת יפסיק לפעול".

על פי פרסום באתר "ויינט" העברי, הכנסות נמל אילת צנחו בכ-100% במהלך שנת 2024, לאחר שחברות הספנות הגדולות נטשו את המעבר דרך הים האדום מחשש להתקפות תימניות. חברות אלו הסתמכו על הנמל כתחנה מרכזית לפריקה ואחסון כלי רכב המגיעים ממזרח אסיה, מה ששימש עמוד השדרה של הפעילות הכלכלית באילת. אך מאז תחילת המבצעים הצבאיים שהוכרזו על ידי צנעא, תנועת הספינות כמעט פסקה לחלוטין, מה שגרם למשבר בהכנסות הנמל מ"מאות מיליוני שקלים לכמעט אפס".

תל אביב ניסתה לטפל במצב עם מענק חירום בסך 15 מיליון שקלים, שאושר על ידי הממשלה ביוני 2025, אך הוא לא שולם עד לרגע ההודעה על הסגירה, ולא הספיק בשום אופן כדי לכסות התחייבויות תפעוליות ענקיות הכוללות משכורות עובדים, תשלומי פנסיה ושירותים לוגיסטיים לבסיס הימי הסמוך.

מה שמחריף את חומרת ההתפתחות הזו אינו רק ההשפעה הכלכלית הישירה, אלא גם הממד הביטחוני והצבאי. נמל אילת נחשב למיקום אסטרטגי עבור הצי הישראלי בים האדום, ומרכז לוגיסטי שאמור להיות מבוצר במקרה של עימות אזורי. אך ההפגזות החוזרות ונשנות, שעליהן הכריזו הכוחות המזוינים של תימן כי בוצעו באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים וטילי שיוט שכווינו נגד הנמל והתשתיות הצבאיות הסמוכות אליו, הציבו את ישראל בפני משוואה חדשה: אין יכולת לאבטח את החוף, אין יכולת להבטיח את שטף השיט, ואין מרווח לפיצוי על הפסדים או שיקום יכולת התפעול לאור ההתקפות המתמשכות.

האירוניה היא שממשלת ישראל נכשלה בהרתעה גם במסגרת תפיסתה ההגנתית, בניגוד למה שאירע בשנת 1967 כאשר ישראל צידקה את כניסתה למלחמה בסגירת מצרי טיראן בפני ספינותיה, כדי לכבוש את סיני במלואה. כיום, היא עומדת בפני מצור צבאי ממשי מבלי יכולת אפילו לשמור על תפעול הנמל.

סגירת נמל אילת... לא הפסד מקומי או טכני, אלא שיקוף של חשיפה מבנית עמוקה בכלכלה הישראלית. סגירת נמל אילת אינה נחשבת להפסד מקומי או טכני, אלא משקפת חשיפה מבנית עמוקה בכלכלה הישראלית. נמל זה שימש כשער המסחרי הדרומי היחיד של ישראל לכיוון אסיה ואפריקה, והפסקת פעילותו אינה רק הפסדים מיידיים בהכנסות, אלא גוררת נזקים ארוכי טווח בשרשרות האספקה, בעלויות ההובלה, בחוזי השילוח, ובכל הקשור לתשתית הלוגיסטית של סחר החוץ.

כמו כן, אובדן הנמל מהווה מכה ישירה לענף הרכב, המסתמך על ייבוא כלי רכב דרך הים האדום. חברות שילוח רבות, בעיקר מיפן וסין, החליטו מאז סוף 2023 לשנות את מסלוליהן לאירופה או לצפון אפריקה, מה שאומר שחלק מהספקים נסוגו לחלוטין מהשוק הישראלי. נסיגות אלו לא יטופלו בקלות, והשפעותיהן עלולות להימשך שנים.

בנוסף לכך, המשקיעים בפרויקטי התשתית הישראליים – בין אם בנמלים, במתקנים ימיים או באזורי התעשייה הדרומיים – מתמודדים היום עם מציאות שאינה מובטחת מבחינה ביטחונית או פוליטית. ובכך, המכה שספג נמל אילת תישאר גורם מרתיע להשקעות לטווח ארוך, שיתבטא בהדרגה במדדי הצמיחה והתעסוקה.

בצל המשך המלחמה בעזה וחוסר ההגעה להפסקת אש, תדירות התקיפות שמבצעת צנעא בים האדום עולה, במיוחד לאחר שהנמל הפך ליעד תכוף להתקפות כטב"מים. הסלמה זו מונעת בפועל כל אפשרות לשיקום הנמל או ליישום תוכניות שיקום או תחזוקה. אין חברת ביטוח שתסתכן בכיסוי פעולות בנייה באזור החשוף להתקפה, ואין עובדים או ציוד שניתן לגייס במצב החירום המתמשך.

לכן, הדיבורים על "סגירה זמנית" או "פתרונות אדמיניסטרטיביים", כפי שממשלת ישראל מנסה לקדם, אינם עומדים במבחן המציאות. אילת יצאה בפועל מהמשוואה המסחרית, ותישאר כך כל עוד העימות האזורי נמשך, וכל עוד צנעא ממשיכה בתקיפותיה.

המשבר שנמל אילת חווה מהווה נקודת מפנה במאזן הכוחות של הסכסוך. בפעם הראשונה, כוח צבאי לא קונבנציונלי, ומרוחק גאוגרפית, מצליח להוציא נמל ישראלי מכלל פעולה באופן מלא. זה לא קרה באמצעות הפגזות אינטנסיביות או פלישה יבשתית, אלא באמצעות אסטרטגיית שחיקה מתוחכמת, המכוונת למבנה הכלכלי, ומראה כיצד כוח מחוץ לחזית הצפונית או המערבית יכול לשרטט מחדש את כללי המעורבות הימית.

ההפסדים שישראל נושאת כיום לא ניתנים למדידה רק בתקציבים, אלא מתרחבים למעמדה האזורי, לאמינותה בפני שותפותיה המסחריות, וליעילותה בהגנת חופיה. ומה שהחל כמשבר פיננסי במתקן דרומי הפך למראה המשקפת את עומק מצוקתה של ישראל מול הסלמה תימנית מחושבת, שהשלכותיה לא ייפסקו בקרוב.