איראן התאחדה תחת ההפצצות... והפילה את התוכניות

במהלך 12 ימי התוקפנות הישראלית נגד איראן, צפו עדויות וחוויות חיות רבות שהאירו את השינויים הנפשיים והחברתיים שחלו בחברה האיראנית תחת ההפצצות. כותב אחד שחווה את המלחמה מתאר כיצד מגזרים שונים באוכלוסייה האיראנית התאחדו סביב רעיון "המולדת", למרות חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם. הוא חושף כיצד אכזריות ההפצצות ושתיקת המערב הובילו להתגברות תחושות הזעם והאכזבה – לא רק כלפי "ישראל", אלא גם כלפי המדינות האירופיות וארצות הברית.

כמו כן, המאמר שפורסם בעיתון "הגרדיאן" ותורגם על ידי אתר "אל-ח'נאקֵד", דן בהשפעת התוקפנות על דעת הקהל בתוך איראן, כולל עליית התמיכה העממית ברעיון החזקת נשק גרעיני כאמצעי הרתעה, וקריסת האמון בכל תפקיד מערבי פוטנציאלי כמתווך הוגן. המסקנה היא שהאירועים הללו לא יישכחו – לא בידי העם, ולא בידי שום הנהגה עתידית שתעלה לשלטון במדינה.

הטקסט המתורגם:

הסטנדרטים הכפולים והצִביעות שמשמשים להצדקת התוקפנות הישראלית – לא יישכחו כאן, ולא באף מדינה אחרת.

הפסקת אש שברירית השביתה זמנית את קולות הפיצוצים שהפכו למוכרים בשמי טהראן.

נולדתי ב‑1988, שנה אחת בלבד לפני סיום מלחמת איראן־עיראק.
עבור הדור שלנו, המלחמה הייתה דבר מן העבר – תרחיש בלתי אפשרי – עד שבא הקיץ הזה. במשך 12 ימים, חיינו בבירה תחת הפצצות ישראליות מתמשכות, ומה שראינו שינה אותנו לעד: שכנים הרוגים, בניינים הרוסים...

נוח לדבר על "העם האיראני" כאילו מדובר בגוש אחיד, אבל כמו כל חברה – גם האיראנים מחזיקים בדעות מגוונות.

אולם ככל שמהדורות החדשות התמלאו בתמונות של קורבנות אזרחים, והתקיפות נעשו אלימות ואקראיות יותר, החלה האוכלוסייה להתכנס סביב רעיון "המולדת".

הרעיון של לאומיות קיבל משמעות חדשה, והכבוד הלאומי הפך לשיח הרוב.
החלו להופיע סצנות של סולידריות: בעלי בתים ויתרו לשוכרים על שכר הדירה תחת המשבר, משפחות מחוץ לטהראן אירחו פליטים מהבירה, לא הייתה הסתערות על חנויות, לא אנדרלמוסיה, לא פאניקה, ולא בריחה המונית.

לדעתי, לעמדת המדינות האירופיות כלפי התוקפנות הישראלית היה תפקיד מרכזי בשינוי הזה.

שלוש המדינות הגדולות באירופה, לצד מדינות אחרות שנאלמו דום ביבשת, תמכו בתקיפות הישראליות תוך שימוש בתירוצים השחוקים: תוכנית הגרעין של איראן ותמיכתה ב"טרור", בעוד נשיא ארה"ב מצייר תמונה ורודה של "הגדולה" האיראנית המדומיינת ביום שאחרי – בפלטפורמת "טרות' סושיאל".

אבל אנחנו, בני המזרח התיכון, מכירים היטב את האמת. תמונות ההרס מעזה מופיעות מדי יום, ואיננו שוכחים את מלחמת האזרחים בסוריה, את הכיבוש המתמשך של עיראק, ואת חזרתה של טליבאן באפגניסטן. לא הייתה באותן מלחמות שום דמוקרטיה.

האם אין זה מתבקש שתוקפנותה החשופה של "ישראל" תעורר תגובה מאותן מעצמות שגינו בצדק את פלישת רוסיה לאוקראינה?

האם לא היה ראוי – כדי למנוע מחיקתה המחודשת של האזור – לעמוד מול המתקפות הברוטליות, הבלתי מוצדקות והיזומות הללו בשטף של גינויים וזעם לנוכח הפרת מגילת האומות המאוחדות?
אך דבר מזה לא קרה.

השתיקה הייתה מחרישת אוזניים. תזכורת ברורה לכך שנפש איראנית, בעיני המערב, שווה פחות.

עבור רבים מאיתנו, זה היה המסקנה המרכזית מהתמיכה שהעניקו המערביות ל"ישראל": המלחמה נוהלה נגד איראן, ונתקלה בגזענות, באדישות, ובחוסר מעש מצד אלה שביכולתם היו להתערב; בשפה הצוננת של התקשורת בהתייחסות לקורבנות שאינם לבנים, ובזלזול המתמשך בסבלם; בהשלמה עם תקיפות באזורים שמחוץ למעגל המערבי.

עד כדי כך, שהקנצלר הגרמני הצהיר בגלוי: "אלו מעשים מלוכלכים שישראל עושה בשמנו".

רבים מהאיראנים חשים זעם כלפי אי הצדק הזה – עד כדי כך שרעיון בניית נשק גרעיני, שבעבר היה שמור לקצוות הקיצוניים של המפה הפוליטית, זוכה כיום לתמיכה גוברת בקרב הציבור הרחב.

כפי שכתב אחד המשתמשים בפלטפורמת X: "אף אחד לא נראה מודאג ממצב זכויות האדם בצפון קוריאה" – רמז לכך שראשי נפץ גרעיניים עשויים להיות ההרתעה היחידה שבאמת ניתן לסמוך עליה נגד תוקפנות.

יהיה זה תמים להאמין ש"ישראל" תכבד הפסקת אש – היא ידועה בהפרת הסכמים מבלי לשאת באחריות.

מנקודת מבטי, תחושת אי האמון כלפי אירופה נטמעת מחדש.

הבניינים ייבנו מחדש, התשתיות יתוקנו.
אבל מה שעלול להיפגע באופן בלתי הפיך – ואולי לעד – הוא המרקם המוסרי שעליו מתבססת אירופה כדי להטיף לאחרים.

הסטנדרטים הכפולים, הצביעות, חוסר הצדק והמנטליות האימפריאלית שעדיין חיה ובועטת – מטילים עתה צל כבד על תדמיתה של אירופה, לא רק בעיני האיראנים אלא בעיני רבים ברחבי הדרום הגלובלי.

אלו ימים קשים.
האם תשרוד הרפובליקה האסלאמית את הצומת הזה?
האם תיכנס לעסקה חדשה?
או שמא תמשיך בדרך של תגובה ונקמה? איני יודע.

אבל דבר אחד בטוח:
מי שישלוט באיראן בעתיד – לא ישכח את מה שהתרחש כאן.