וושינגטון מעריכה מחדש את פריסתה הצבאית באזור: ההתחלה מ"ג'נקינס"

מאז תום המלחמה הקרה, היווה המזרח התיכון אחד מעמודי התווך של החשיבה הצבאית האמריקאית. על אף השינויים העמוקים באזור ובעולם, ארצות הברית ממשיכה להחזיק בנוכחות צבאית מסיבית הכוללת כ-40 אלף חיילים המפוזרים בעשרות בסיסים ברחבי האזור. עם התגברות השינויים ותחלופת סדרי העדיפויות הגיאופוליטיים של וושינגטון, עולה הצורך לבחון מחדש את פריסת הכוחות ויעילותה בהשגת מטרותיה האסטרטגיות.

ביוני 2025 השתתפה וושינגטון בתקיפה הישראלית נגד איראן דרך תקיפת מתקנים גרעיניים איראניים באמצעות מפציצים ארוכי-טווח וטילי שיוט ששוגרו מצוללות במפרץ. המעניין הוא, כפי שחשף עיתון "וושינגטון פוסט", שהמטוסים לא המריאו מהבסיסים האמריקאיים במזרח התיכון, או שמידע זה הוסתר. לפי הדיווח, "הכוחות שמספרם כ‑40 אלף והציוד הצבאי שמוערך במיליארדי דולרים היו חסרי תועלת באותו זמן". העיתון הוסיף כי הנוכחות הזו הפכה לנטל ממשי לאחר 36 שעות, כשאיראן שיגרה טילים לעבר בסיס אל־עודייד שבקטאר, מה שגרם לפינוי מטוסים ולשינוי פריסת אוניות בלב ים.

תקיפה זו החזירה לשולחן שאלות ישנות בדבר יעילות הפריסה הצבאית האמריקאית באזור. הבסיסים הקבועים, חרף גודלם ועלותם, נותרים חשופים למגבלות הפוליטיות שמכתיבות המדינות המארחות, והם מטרות חשופות בסביבה אזורית שבה מתפתחות יכולות טיליות ובלתי קונבנציונליות.

עם זאת, וושינגטון לא מציגה סימנים לכוונה לסגת כליל, שכן כל ריק שיותירו כוחותיה עלול להתמלא בידי שחקנים אזוריים או בינלאומיים אחרים. נראה כי היא מבצעת שינוי במבנה ובפריסת תשתיותיה הצבאיות. לפי כתבה שפורסמה בעיתון "ניו יורק טיימס" ב־26 ביוני האחרון, הוקם בסיס אמריקאי חדש במערב ערב הסעודית בשם "אזור התמיכה הלוגיסטית ג'נקינס" (L.S.A. Jenkins) בקרבת חוף הים האדום, כ‑20 מייל מהחוף. לפי העיתון, מטרת הבסיס היא לספק מיקום לוגיסטי מחוץ לטווח הטילים והכטב"מים האיראניים, ולתמוך בבסיסים אמריקאיים נוספים באזור, מהעיראק וסוריה ועד למפרץ.

חשיבותו הגיאוגרפית של הבסיס נעוצה בכך שהוא מחוץ לטווח הטילים האיראניים קצרי-הטווח, מה שמחייב כל יריב להשתמש בטילים לטווח בינוני – שהם פחות מדויקים ומעניקים למערכות ההגנה האמריקאיות זמן תגובה ארוך יותר. מאז תחילת 2024, הבסיס חווה התרחבות ניכרת: מבנים חדשים, דרכים סלולות, ותיבות תחמושת שמצביעות על קיומה של תשתית טילית, לפי תמונות לוויין.

התוכנית האמריקאית אינה מוגבלת ל"ג'נקינס" בלבד, אלא כוללת גם אתרים לוגיסטיים נוספים בשדות התעופה טאאיף וג'דה, שם מאוחסנים דלק ותחמושת. לפי מסמכים צבאיים, ההרחבה עשויה לכלול בעתיד גם מתקני תחזוקה ופנאי עבור אנשי הצבא.

מגמה זו מצביעה בבירור על הבנה אמריקאית לסיכונים שבפריסה חשופה מול יריבים כמו איראן או צנעא. לדברי מנהל תחום המזרח התיכון במכון בריאן קרטר של "אמריקן אנטרפרייז", המניע הראשוני מאחורי הרחבות אלו הוא "ניסיון להזיז חלק מהתשתיות הצבאיות האמריקאיות אל מחוץ לטווח הטילים והכטב"מים האיראניים".

ואולם, צעדים אלו – על אף אופיים המניעתי – אינם פותרים את הבעיה הבסיסית: תחזוק נוכחות זו עולה למשלם המסים האמריקאי מיליארדי דולרים מדי שנה, בשעה שהאזור הופך בהדרגה לשדה עימות עם שחקנים אזוריים שהוכיחו יכולות התמודדות וקלפי כוח שונים כמו איראן.

ניסיון מלחמת 12 הימים חשף את שבריריות מבנה הפריסה האמריקאית והכתיב בחינה מחודשת של אופן ההיערכות. במקום פריסה רחבה של כוחות שניתן לשתקם פוליטית או צבאית, עולה צורך דחוף במודל דינמי יותר, המבוסס על התערבות לפי הצורך ולא על נוכחות קבועה.

ההתרחבות החדשה במערב סעודיה היא תגובה טקטית ל"איום", אך היא אינה מסירה את הספקות לגבי התאמת הנוכחות הצבאית הזו למטרות האמריקאיות הרחבות יותר באזור. כאשר הממשלים האמריקאיים העוקבים רואים בסין את האויב המרכזי, וטווחי הביטחון הלאומי שלהם כוללים מהגרים ממקסיקו, שאיפה לספח את קנדה ופנמה, ומבט חשדני תמידי כלפי "החצר האחורית" שלהם – ייתכן ששוב ייפתח הדיון על התועלת שבפריסה הצבאית הזו באזור בעידן משתנה. דיון שכבר החל, והתקיפה על בסיס אל־עודייד הפכה לזירת מאבק ממשית במסדרונות הבית הלבן.