למה וושינגטון נכשלת בגיבוש פתרון לעזה?

הגישה האמריקאית למלחמה בעזה – תמיכה בלתי מותנית בישראל תוך הפעלת לחץ פומבי לצמצום הנזק ההומניטרי – איננה גישה אסטרטגית ואינה עקבית מבחינה מוסרית. עם התפוגגות האבק לאחר סבב נוסף של משא ומתן כושל על הפסקת אש בין ישראל לחמאס, מצאה עצמה ארה"ב קוטעת את שיחות הפסקת האש בעזה ומחזירה את צוות המו"מ שלה הביתה מקטאר, לאחר שהאשימה את חמאס ב"חוסר תום לב". הדבר לווה במתן אור ירוק לישראל להמשיך במבצע הצבאי שלה בעזה. דפוס מוכר זה של תיאטרון דיפלומטי, המתחזה לעשיית מדיניות רצינית, חושף את הסתירות המהותיות במדיניות האמריקאית כלפי עזה, ולמעשה כלפי המזרח התיכון הרחב יותר. ממשל ביידן, וכעת ממשל טראמפ, התמודדו עם משבר עזה באותו שילוב של עמדה מוסרית מתנשאת וחוסר עקביות אסטרטגית שאפיינו את המדיניות האמריקאית כלפי המזרח התיכון במשך עשרות שנים. ההתעקשות של וושינגטון להציג את עצמה כמתווך שאין בלעדיו בין ישראל לחמאס איננה משקפת חכמה אסטרטגית, אלא פשוט מצביעה על המשך ההנחות הישנות בנוגע למעמד ההשפעה האמריקאית ולדינמיקה האזורית. אשליית המרכזיות האמריקאית קריסת המו"מ האחרון להפסקת אש בדוחא מדגישה את האמת הקשה שנראה שמקבלי ההחלטות בארה"ב מהססים להכיר בה: ארה"ב כבר איננה הכוח המוביל בקביעת המדיניות במזרח התיכון. ארה"ב אינה יכולה לקוות לשמש כמתווך הוגן כאשר היא משתמשת בזכות הווטו שלה נגד החלטות מועצת הביטחון הקוראות להפסקת אש קבועה בעזה, ותומכת במדיניות הישראלית ללא כל תנאי. האסטרטגיה הנראית לעין של חמאס, המתמקדת בהסטת תשומת הלב והמשאבים לעבר חובתה האידיאולוגית בג'יהאד נגד ישראל, מצביעה על כך שהארגון רואה את הסכסוך הנוכחי מפרספקטיבה שונה בתכלית מזו של המתווכים האמריקאים. עבור חמאס, היכולת "להניף את דגליה בעזה" לאחר חודשים של מלחמה הרסנית נחשבת לניצחון אסטרטגי העולה על ההפסדים הטקטיים המיידיים. פער זה בין המסגרת הדיפלומטית האמריקאית לבין המציאות האזורית נושא השלכות עמוקות. כאשר הצעות להפסקת אש כוללות לוחות זמנים מורכבים לשחרור בני ערובה על פני 60 יום, הן משקפות את החשיבה הביורוקרטית של הדיפלומטיה האמריקאית יותר משהן מייצגות את השיקולים הקיומיים של השחקנים בפועל בשטח. הקשר האזורי: מעבר לרצועת עזה אי אפשר לנתק את המדיניות האמריקאית כלפי עזה מהדינמיקות האזוריות הרחבות יותר, שלעתים קרובות חומקות מתודעת וושינגטון. המחזוריות של הפסקות אש וחידוש הלחימה משקפת לא רק את חוסר היכולת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא גם את כישלון המדיניות האמריקאית להתמודד עם הבעיות המבניות העמוקות. הסכמי אברהם סימנו רגע קצר של בהירות אסטרטגית במדיניות האמריקאית כלפי המזרח התיכון, כאשר הוסכם כי הנורמליזציה הערבית-ישראלית יכולה להתקדם גם ללא פתרון הסוגיה הפלסטינית. ואולם, משבר עזה חשף את גבולות הגישה הזו, שכן הדינמיקות האזוריות ממשיכות להתעצב סביב סכסוכים בלתי פתורים שהדיפלומטיה האמריקאית נכשלה פעם אחר פעם בטיפול בהם. גישה מציאותית הגישה האמריקאית הריאלית יותר כלפי עזה תבוסס על הכרה במגבלות ההשפעה של ארה"ב ובאופייה של הדיפלומטיה הסמלית, שלעתים עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. במקום למצב את עצמה כמתווך שאין בלעדיו בסכסוכים שבהם חסרות לה הכלים והאמינות להצליח, על המדיניות האמריקאית להתמקד ב־ עידוד מעצמות אזוריות כמו מצרים, ירדן, סעודיה ואפילו טורקיה לשאת באחריות גדולה יותר לניהול ענייני הפלסטינים ולשיקום. חלף עבר זמנו של האשליה כי ההתערבות האמריקאית היא חיונית לפתרון בעיות המזרח התיכון. תמיכה בהסדרים כלכליים היוצרים יחסי אינטרס משותפים בין הפלסטינים למדינות ערב השכנות. הכרה בכך שלא כל סכסוך אזורי מחייב התערבות אמריקאית, וכי לעיתים מוטב לשמור את ההון הדיפלומטי האמריקאי לנושאים שבהם יש לארה"ב השפעה ממשית ואינטרסים אסטרטגיים ברורים. מחיר חוסר העקביות האסטרטגית הגישה האמריקאית הנוכחית כלפי עזה – המשלבת בין תמיכה בלתי מותנית במבצע הצבאי הישראלי לבין לחץ פומבי לצמצום הנזק ההומניטרי – אינה משיגה לא היגיון אסטרטגי ולא עקביות מוסרית. היא מרחיקה שותפים אזוריים, נכשלת בהשגת המטרות ההומניטריות המוצהרות, ומנציחה את אותו מעגל סכסוך בכך שהיא נמנעת מלטפל בשאלות הקשות על ההסדרים האזוריים לטווח הארוך. הפסקות האש הזמניות אינן אלא עצירות טקטיות ולא פתרונות אסטרטגיים, בעיקר משום שהמדיניות האמריקאית ממשיכה לטפל בסימפטומים במקום בסיבות השורשיות. שוב ושוב הוכח כי ההנחה שלחץ אמריקאי מספיק יכול לשנות את החישובים הבסיסיים של השחקנים האזוריים – היא שגויה, ובכל זאת ממשיכה הנחה זו להכתיב את המדיניות האמריקאית. החלופה לגישה זו איננה נסיגה אמריקאית מהמזרח התיכון, אלא אימוץ צורה סלקטיבית ויעילה יותר של מעורבות, המבוססת על אינטרסים אסטרטגיים ממשיים במקום על אשליית חוסר ההחלפה של ההתערבות האמריקאית. עד שמקבלי ההחלטות האמריקאים יפתחו את היושר האינטלקטואלי להבחין בין מה שביכולתם לשלוט בו לבין מה שלא, ימשיכו הכישלונות הדיפלומטיים – כמו המו"מ האחרון על הפסקת האש בעזה – לעצב את מדיניות ארה"ב כלפי המזרח התיכון.