כאשר "ראש ממשלת ישראל" בנימין נתניהו מכריז על מחויבותו העמוקה לחזון "ישראל הגדולה" המשתרעת מן הנילוס ועד לפרת, אי אפשר לראות בכך אירוע מבודד או התפרצות רגעית. מה שאמר נתניהו לערוץ i24 לא היה אלא גילוי ישיר של אמת חבויה מאז ראשית הפרויקט הציוני – קשרו האורגני לתוכנית האימפריאלית המערבית, ובמיוחד האמריקאית, הרואה בישראל בסיס קדמי לשליטה במזרח התיכון.
חזון זה אינו "חדש", אך הוא יוצא כעת לאור מפני שהסביבה האזורית והבינלאומית מאפשרת זאת: פיצול ערבי, קריסת מנגנוני ההרתעה הערבית, וחיפוי אמריקאי מלא. בשיח האמריקאי משווקת "ישראל" כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אך במבנה העמוק של המדיניות מדובר במדינה התפשטותית־התנחלותית, הנשענת על דיכוי צבאי ושליטה במשאבים.
הדיבור על "ארץ המובטחת" איננו רק נרטיב דתי, אלא כלי פוליטי המשמש להענקת לגיטימציה מוסרית מזויפת להתפשטות. כפי שהשתמשו במיתוסים של "הגילוי" להצדקת השמדת הילידים בצפון אמריקה, משתמשים כיום במיתוסים תנ"כיים להצדקת בליעת האדמה הפלסטינית ואיום על ירדן, מצרים, לבנון וסוריה.
המסוכן יותר הוא שנתניהו אינו פונה רק לציבור הפנימי בישראל, אלא גם לקהל הימין הנוצרי הקיצוני בארה"ב, הרואה בישראל כלי למימוש נבואותיו על סוף העולם. כאן נפגשים האידיאולוגיה הדתית והאינטרס האסטרטגי: "ישראל" היא כוח קולוניאלי מוגן מחסינות, נתמך במימון ובנשק מערבי, ופועל לעיצוב מחדש של המפה הפוליטית האזורית לטובת ההגמוניה של וושינגטון.
מנקודת מבט זו, הצהרות נתניהו אינן סטייה, אלא התאמה מלאה לתפקיד שנקבע ל"ישראל" מאז 1948: להתרחב כשהנסיבות מאפשרות, לעגן הישגים בהסכמי שלום ממולכדים, ולהשתמש בכוח הצבאי כאשר אפשרויות המיקוח מתפוגגות.
השינויים המבניים בחברה הישראלית
מה שאנו רואים היום אינו רק מדיניות נתניהו, אלא השתקפות של שינוי מבני עמוק בחברה הישראלית. בעשורים הראשונים אחרי הקמת "המדינה הציונית" התקיים איזון שברירי בין הזרם הציוני החילוני לזרמים הדתיים. איזון זה החל להתפוגג עם שינויים דמוגרפיים ותרבותיים ברורים: עלייה בשיעור החרדים והמתנחלים בעלי הנטייה הדתית־לאומית, וירידה בתפקיד האליטות החילוניות האשכנזיות שהקימו את המדינה.
"ישראל" שדובר בשמה נתניהו היום איננה "ישראל" של בן־גוריון או רבין. זו מדינה חדשה בתהליך התהוות, הנעה לעבר תיאוקרטיה לאומית, שבה מתמזגת הלאומנות הקיצונית עם הטקסטים הדתיים והופכת להיות מקור הסמכות של המדינה במדיניות החוץ.
סטטיסטית, הדורות החדשים בישראל דתיים יותר ובעלי נטייה גבוהה יותר להתפשטות, מה שמסביר כיצד הצהרה חמורה כמו של נתניהו אינה מעוררת הלם פנימי נרחב, אלא מקבלת תהודה חיובית במגזרים גדולים של החברה. החברה הישראלית כבר אינה רואה בשלום אופציה אסטרטגית, אלא כהפוגה זמנית לניצול לצורך ביסוס שליטה.
שינוי זה בא לידי ביטוי גם במבנה הצבא והמוסדות הביטחוניים, שבהם הולך וגובר נוכחותם של קצינים ממוצא מתנחלי, מה שאומר שתפיסת "ישראל הגדולה" הופכת בהדרגה לחלק מהתרבות הממסדית של המדינה.
בהתבוננות היסטורית, שינויים אידיאולוגיים כאלה מובילים לרוב להרפתקאות צבאיות. עם הירידה במספר הערבים הנוצרים במזרח, ופירוק חלק מהמדינות הסובבות, נראה שהזדמנות נקרית בפני הימין הישראלי לכפות מציאות חדשה. לכן, הצהרות נתניהו אינן גחמה, אלא שיקוף של מגמה חברתית גוברת לעבר התפשטות – ואולי לקראת מלחמה אזורית אם ירגישו המנהיגים בישראל שהתנאים הבינלאומיים נוחים.
האזהרה הערבית וההתנגדות
מזווית ערבית, מה שאמר נתניהו מהווה הכרזת מלחמה, לא רק נאום פוליטי. האיש השולט באמנות התמרון והסחיטה הפוליטית בחר להסיר את המסכה הליברלית לכאורה ולהכריז על מחויבותו האידיאולוגית ל"ישראל הגדולה". המסר ברור: אין גבולות סופיים, אין שותף ערבי לשלום, אלא פרויקט התפשטותי הרואה בעזה, בגדה, בירדן, בסיני, בלבנון ובסוריה זירות פתוחות לסיפוח או שליטה.
קריאת מצב זו אינה מנותקת ממלחמת ההשמדה המתנהלת בעזה. עזה היום איננה רק סוגיה פלסטינית, אלא קו ההגנה הראשון של מצרים וירדן, ושל כל אפשרות לשמור את הפרויקט הציוני בתוך גבולות פלסטין ההיסטורית. כישלון ישראל לשבור את רצון ההתנגדות שם ידחוף אותה לחפש ניצחון במקום אחר – אולי בסוריה או אפילו בסיני – כאחד התרחישים במוחו החדש של נתניהו.
ירדן קלטה את המסר במהירות ומחתה רשמית, כי היא יודעת שמפת "ישראל הגדולה" שבה נופף שרון גלאי בראיון כוללת חלקים נרחבים משטחה. אך הסכנה האמיתית היא שעמדה זו תיתקל בקור רוח רשמי ערבי, או בהסתפקות בגינויים מילוליים – דבר שיעודד את נתניהו להמשיך בביצוע.
התגובה האמיתית לא תבוא במסיבות עיתונאים, אלא בשבירת המצור על עזה מיידית, ובאיחוד העמדה הערבית־אסלאמית סביב אסטרטגיית הרתעה מעשית. זה מה שנתניהו מבין היטב: כשהיריבים מתאחדים, הפרויקט ההתפשטותי הופך לנטל על "ישראל" ולא לרווח.
אבל אם יימשך מצב הפיצול והנורמליזציה, דיבור על "ישראל הגדולה" יהפוך מסיסמה לתוכנית עבודה רשמית. אז מלחמת עזה תהיה רק השלב הראשון בתוכנית הנוגעת לכל מדינות הטבעת.
בסופו של דבר, אנו עומדים בפני אזהרה פתוחה לעולם הערבי: או תגובה מעשית – או התמודדות עם התפשטות ציונית ישירה לעבר הבירות.
לכן, הצהרות נתניהו אינן פליטת פה, אלא סימן לשלב חדש ב"סכסוך הערבי־ישראלי" – שלב שבו מוחלפת "המציאות הפוליטית" באובססיה אידיאולוגית, ומוחלפות גבולות סייקס־פיקו במפה תנ"כית שמבקשים לכפות בכוח.
ואם נתניהו רואה עצמו בשליחות "היסטורית־רוחנית", האחריות של האזור – מדינות ועמים – היא להוכיח לו שמשימה זו בלתי ניתנת למימוש, ושמפת "ישראל הגדולה" שייכת רק לאשליותיהם של אלו החושבים שההיסטוריה נכתבת בחרב בלבד.
