18:49 זמן קודס הכבושה
בפוליטיקה הבין-לאומית, תבוסות וניצחונות אינם נמדדים רק במספר הטילים שנפלו, הבניינים שנהרסו או החיילים שנהרגו. הם נמדדים בראש ובראשונה בשינויים במאזן הכוחות ובחשיפת המיתוסים שעליהם נשען השיח האימפריאלי. בהקשר זה, הסבב האחרון של העימות הצבאי בין איראן לישראל, שנמשך 12 ימים, לא היה רק עימות צבאי — אלא רגע של מבחן אמיתי למבנה הכוח הישראלי ולנרטיב ההגמוניה האמריקאית שהתפארה ביכולתה לבלום את יריביה בקווים האדומים.
המכה האיראנית: סוף לאשליית ההרתעה הישראלית
כאשר איראן משגרת מטח טילים לעבר באר שבע וחותמת ב"קליע האחרון" על הסכם הפסקת אש, אין מדובר בפעולה צבאית גרידא, אלא בהצהרה ברורה: ישראל כבר אינה שולטת ביוזמה, ואינה יכולה להכתיב את קצב הקרב או את מועד סיומו. במשך שנים נשענה האסטרטגיה הישראלית על מה שכינתה "הרתעה" – שבירת יכולת היריב ליזום או להגיב. אך "הבטחה אמינה 3", התגובה האיראנית המדויקת, חיסלה את האסטרטגיה הזו מן היסוד.
האיראנים אילצו את ישראל לבקש הפסקת אש דרך האמריקאים והקטרים, לאחר שהבינו שכל ירייה נוספת עלולה להביא את תל אביב אל סף קריסה – לא רק צבאית, אלא גם חברתית ופוליטית.
טראמפ עוצר את נתניהו: הפיצול במחנה האימפריאלי
אחת האירוניוֹת החושפות את עומק המשבר של הפרויקט האימפריאלי המערבי היא, שנשיא המדינה החזקה בעולם – ארצות הברית – לא עמד מאחורי בעל בריתו הישראלי, אלא מולו. יתרה מזו, טראמפ עצמו – המייצג את הגרסה הבוטה ביותר של האימפריאליזם הנאו-ליברלי – היה זה שצעק על נתניהו: "תפסיק את ההתקפה".
זו אינה רק שיחת טלפון מתוחה, אלא ביטוי לכשל מבני ב"ברית". ישראל, שבעבר נתפסה כהארכה ישירה של הזרוע האמריקאית באזור, הפכה לנטל על אותה זרוע. החלטותיה כבר אינן נהנות מחסינות בינלאומית.
מאזן הרתעה חדש: כאשר טהראן מציבה את הקווים האדומים
"אין לנו כוונה להמשיך במלחמה אם ישראל תפסיק את תוקפנותה הבלתי חוקית" — כך סיכם הבכיר האיראני עבאס עראקצ'י את העמדה. המסר ברור: איראן אינה מחפשת מלחמה, אך יש לה את היכולת לנהל אותה ולסיים אותה בתנאיה.
במאזן הכוחות, זהו ההגדרה המדויקת של "הרתעה הדדית". איראן לא הייתה זו שפתחה בהסלמה, אך היא הייתה זו שקבעה אותה, ניהלה אותה וסיימה אותה.
מבחינה אסטרטגית, פירוש הדבר שהרפובליקה האסלאמית מחזיקה כעת ביכולת פעולה עצמאית, שאינה תלויה באישור בינלאומי ואינה נשענת על אור ירוק משום מעצמה. זו תקדים שמשנה את כללי המשחק באזור כולו.
ישראל נסוגה: מהתקפה מונעת לבקשת שקט
על פי הנרטיב הרשמי, ישראל תמיד שיווקה את תקיפותיה כ"התקפות מונעות" הנושאות אופי של "הגנה מקדימה". אך המציאות כיום מצביעה על כך שה"הנהגה הישראלית" הייתה קרובה יותר לעמדה של מבוכה והתלבטות, ממתינה להחלטה אמריקאית שתתיר לה להגיב.
הירידה ביכולת קבלת ההחלטות האסטרטגיות אינה אלא ביטוי למשבר קיומי. ישות שביססה את ביטחונה על עליונות טכנולוגית ותמיכה מערבית, ניצבת כעת מול יריב המצטייד בצללים, ובונה מאזן הרתעה מחוץ למוסדות הסדר הבינלאומי המסורתי.
החמור מכך הוא שמוסד הביטחון הישראלי עצמו כבר אינו בטוח ביעילות פעולתו ההתקפית. כך אמר הגנרל במיל' דורון אלמוג (או תוף סאמיה), כשהטיל ספק ביכולתה של ישראל להשמיד את התכנית הגרעינית האיראנית, והודה ש"הפסקת הלחימה לא הייתה ניצחון, אלא קניית כמה שנות שקט במחיר כבד".
"המשטר נותר": תבוסה אסטרטגית למערב
כאשר שר לשעבר בממשלת ישראל, כמו אביגדור ליברמן, יוצא ואומר שהעולם נכנס לשלב של "מו"מ קשה ומייגע מול משטר איראני ששרד", מדובר בהודאה ברורה שהמלחמה נכשלה בהשגת יעדיה.
המטרה האמיתית לא הייתה רק השמדת אתרים, אלא החלשת המשטר, גרימת חדירה פנימית, או לפחות כפיית נסיגות מדיניות. אך התוצאה הייתה הפוכה: המשטר עמד איתן, העם גילה סולידריות, הצבא האיראני הפגין מוכנות איכותית, והיכולות הטיליות היו בשיאן.
כל זה פירושו, בשפה אסטרטגית, שאיראן לא רק ששרדה את התוקפנות – אלא יצאה ממנה חזקה יותר. וזו אינה אמירה רגשית, אלא תיאור מדויק של משוואה חדשה שמתחילה להיווצר באזור.
אחרי הפסקת האש: ניצחון התודעה או פצצת התהום?
אחת האמירות הישירות ביותר הגיעה מכלי תקשורת ישראליים: "הנשק הגרעיני מסוכן, אבל תודעת הניצחון בלב האויבים מסוכנת הרבה יותר".
ההודאה הזו חורגת מהזירה הצבאית אל השדה הפסיכולוגי. ישראל, שקמה על מיתוס "הצבא שלא ניתן להביסו", ניצבת כעת מול התנגדות ערבית ואסלאמית שהחלה להאמין באפשרות הניצחון – ואף לצבור הישגים ממשיים.
זה מה שהופך את הפסקת האש, על אף שהיא הצלת חיים מיידית, לרגע מסוכן בתודעה הישראלית. האיום האיראני כבר איננו רק תרחיש גרעיני, אלא רעיון מנצח, דימוי שנחרט בתודעת הפלסטינים, הלבנונים, התימנים וכל מי שנאבק בפרויקט הישראלי.
מטהראן לעזה: חזיתות הקרב מתאחדות
אחד ההשלכות הבולטות של הפסקת האש בין איראן לישראל הוא השפעתה על שאר החזיתות. יאיר לפיד, למשל, מצהיר: "הגיע הזמן לסיים את המלחמה בעזה", וקולות נוספים קוראים להרחיב את ההסכם שיכלול גם את הרצועה הנצורה.
לא מדובר ברחמים פתאומיים, אלא בהבנה שהעמידה האיראנית תביא להפעלת יתר החזיתות. החיבור בין עזה לטהראן כבר איננו סיסמה תעמולתית — אלא עובדה בשדה הקרב. כאן טמון החשש הישראלי האמיתי: שהחזיתות יתאחדו — בתודעה, בפעולה, ובלגיטימציה.
מהתבוסה הטכנולוגית לקריסה מבנית
הסכנה שבתבוסה איננה במספר הטילים ולא בדברי הפוליטיקאים, אלא בחשיפת המבנה שעליו נשענים המשטרים. ישראל, שקמה על מונופול הכוח, מתמודדת כיום עם כוח מסוג אחר — כוח איכותי.
מה שקרה אינו רק הפסקת אש – אלא הצהרה על שלב חדש: שלב שאחרי ההרתעה הישראלית, שאחרי ההגמוניה האמריקאית הבלתי-מותנית.
זוהי קריסת מיתוס – ועליית מציאות חדשה... ייתכן שהמערב לא יאהב אותה, אך היא הפכה לעובדה אזורית.
סופר: אל חנאדק
