הברית האמריקאית–הישראלית: בין שותפות לאחריות

האם השתנתה הברית האסטרטגית בין ארצות הברית לישראל? לפי מאמר שפורסם ב"מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון" מאת אחמד שראעי, נבחנת מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל, שנמצאת ברגעים מורכבים. המאמר מדגיש את העקרונות עליהם מושתתת השותפות – נאמנות והגנה הדדית – ומעלה שאלות לגבי חוסן הברית, במיוחד על רקע השסעים הפוליטיים הגוברים וחוסר ההתייחסות.

האם תימשך השותפות הזו בצל המתח הנוכחי, שמתבטא, למשל, בתקשורת מדוללת וריחוק – כפי שקרה בנושא ההסכם עם חמאס? הטקסט מדגיש את חשיבות המעשים ולא ההצהרות בבניית האמון, שהולך ונשחק בין הצדדים, לצד התפקיד המרכזי של ארה"ב בתמיכה בישראל – תפקיד שעל פי המאמר יימשך גם עם שינוי הטון הרטורי.

המסר הברור: לא מדובר בניתוק, אלא ברגע של חשבון נפש ובחינה מחודשת.

ליבת המאמר:
שני גברים שורדים – דונלד טראמפ ובנימין נתניהו – שונים מאוד ברקע שלהם, אך דומים מאוד באינסטינקטים. טראמפ בא מעולם העסקים, נתניהו מהפוליטיקה. טראמפ פרץ לוושינגטון בעוצמה, נתניהו שולט בירושלים באומנות ההישרדות.

אמנם טראמפ מקדם את עיקרון "אמריקה תחילה" גם מול בעלי ברית, בעוד נתניהו רואה ביחסים עם ארה"ב בסיס קיומי לעוצמת ישראל – אך הם מבינים זה את זה, מדברים בשפת ההתמדה, הדימוי והמורשת.

כיום הברית שהם מייצגים נתונה למתח שקט, אך מוחשי. למרות זאת, השותפות הביטחונית האסטרטגית נמשכת: שיתוף פעולה צבאי, מודיעיני ודיפלומטי, כולל יירוט טילים שנורו לעבר ישראל בים האדום, אספקת תחמושת, סיוע לכיפת ברזל ותמיכה באו"ם.

אולם, השיח הפוליטי השתנה – ובארה"ב, למרות תמיכת המוסדות בישראל, המלחמה מסבכת את העניינים ומקשה על ישראל להסביר את עמדתה. הברית הזו אינה סימטרית, אך תמיד נשענה על ערכים משותפים, אינטרסים ואמון עמוק – שאותו יש לחדש, לא להניח כמובן מאליו.

אבל הטון הפוליטי השתנה.
בארצות הברית, התמיכה של המוסדות המרכזיים בישראל עדיין חזקה – אך המלחמה סיבכה את העניינים. בעוד המנהיגים האמריקאים מתמקדים בסדר היום המקומי, נתקלה ההנהגה הישראלית הרחבה – לא רק הממשלה – בקושי להציג את עמדתה בבירור בוושינגטון.

ארצות הברית, בהיקפה הגלובלי, וישראל, בניסיונה בקו החזית ובתפקידה האזורי המרכזי, מעולם לא היו שוות בגודל – אך הברית הזו לא נבנתה על סימטריה, אלא על ערכים משותפים, אינטרסים הדדיים ואמון עמוק.

אמון זה חייב להתחדש – לא להילקח כמובן מאליו.

ישראל מתמודדת כיום עם איומים קיומיים – מחמאס, חיזבאללה ובמיוחד מאיראן. ובארצות הברית, דור חדש של מצביעים וקולות חדשים מעלה שאלות לגבי המלחמה – לעיתים קרובות ללא הקשר מלא או רקע היסטורי. שינוי זה אינו מעיד בהכרח על עוינות, אך הוא דורש מישראל ובעלי בריתה לדבר בבהירות.

זהו אינו רגע של ניתוק – אלא רגע של חשבון נפש.

היחסים אינם רק על אישיותם של המנהיגים – אף על פי שטראמפ ונתניהו מבינים זה את זה באופן שלא כל המנהיגים הנוכחיים מצליחים. אלא מדובר באופן שבו שתי דמוקרטיות, כל אחת תחת לחצים, מגיבות לנוף העולמי המשתנה ולקרעים הפנימיים המעמיקים.

בישראל, נטל המלחמה כבד. ובאמריקה, נטל ההובלה הגלובלית אינו קל יותר. שתי המדינות מתמודדות עם שאלות כבדות: מהי נאמנות, מהו טיבה של השותפות, ואיך צריך להיראות הפרק הבא של הברית.

התשובות לא יגיעו מהצהרות פומביות בלבד – אלא מהתנהגות בפועל, מאיך שתי המדינות מגנות זו על זו בזירה הבינלאומית.

אין לטעות – "המאבק של ישראל בטרור" אינו מתנהל בבידוד. ובמאבק הזה, ארצות הברית אינה משקיפה מרחוק – היא כבר מעורבת.

שום דבר בברית אינו קבוע או מובן מאליו. זה דורש בהירות, ענווה וכבוד. כך בונים מחדש את האמון – וכך שומרים על השלום.