פורין אפיירס: מה טראמפ רוצה מהמזרח התיכון?

הנשיא האמריקני דונלד טראמפ צפוי לבצע את ביקורו הראשון במזרח התיכון מאז שנכנס לתפקיד הנשיאות, בין התאריכים 13 ל-16 במאי. הביקור יכלול את ערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות הערביות. הביקור הזה מגיע על רקע המשא ומתן האמריקני-איראני, שעשוי לקבוע את גורל האזור – או הסדר מדיני בין הרפובליקה האסלאמית לארצות הברית, או עימות צבאי רחב במזרח התיכון.

לגבי הנושאים שיביא טראמפ עמו לאזור, משרד החוץ האמריקני פרסם סרטון בחשבון הערבי שלו בפלטפורמת X: "הפגישות יתמקדו בנושאי ביטחון אזורי, הגנה, אנרגיה, השקעות ושיתוף פעולה מתמשך בהתמודדות עם אתגרים משותפים".

בהקשר זה, פרסם מגזין "פורין אפיירס" מאמר שכותרתו: "מה טראמפ רוצה מהמזרח התיכון?", שבו הוא בוחן את תיקי הנשיאות הלא מוצהרים במהלך הביקור המתוכנן, וכותב: "ייתכן שטראמפ שואף להבטיח עסקאות נשק והשקעות בארצות הברית. ייתכן שהוא מקווה להעשיר את עצמו אישית באמצעות השקעות מהמפרץ בנדל"ן של טראמפ, בקרנות השקעה ובמטבעות קריפטוגרפיים. אך רבים מקווים – ואחרים חוששים – שיש לו שאיפות גדולות יותר. במיוחד נראה כי סביר שהמסע הזה נוגע בעיקר באיראן".

המאמר מוסיף: "יחד עם זאת, בשל האופי הבלתי יציב של ממשל טראמפ והמחלוקות הפנימיות בין יועציו הבכירים, ייתכן שהמסע הזה יוביל בקלות למלחמה עם איראן לא פחות מאשר להסכם גרעיני".

הכותב, מארק לינץ', עורך השוואה בין הגישה של טראמפ לבין זו של ממשל ביידן במזרח התיכון, וכותב: "לאחר מאה ימי כהונה של טראמפ השני, המנהיגים הערביים חשים בלבול וחרדה. מדיניות טראמפ כלפי המזרח התיכון נראית דומה לזו של ביידן". הוא מוסיף: "המדיניות של טראמפ כלפי עזה ותימן, שנהרסו במלחמה, היא למעשה גרסה אכזרית יותר ופחות זהירה של זו שנקט ביידן".

בסדר היום
נראה כי ההחלטה של טראמפ לבקר בכל שלוש מעצמות המפרץ הערביות – ולא רק בערב הסעודית – נועדה למנוע פילוג. בשנת 2017 ביקר טראמפ בערב הסעודית, ואחר כך פרסם הודעה בטוויטר שתמכה בבידוד קטאר – דבר שנתן אור ירוק לערב הסעודית, בחריין, מצרים ואיחוד האמירויות להתחיל את המצור על קטאר כעונש על תמיכתה בקבוצות אסלאמיות. מצור זה פילג את מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ, והעצים את מלחמות השליחים והתחרות הפוליטית באזור כולו. הוא גם חיבל במאמצי ממשל טראמפ להפעיל לחץ מקסימלי על איראן באמצעות סנקציות, משום שהוא גרם לקטאר להיות תלויה יותר באיראן מבחינה מסחרית ותחבורתית. המצור הסתיים עם כניסת ביידן לתפקיד, כאשר מנהיגי האזור ניסו להתאים עצמם לעדיפויות הנשיא החדש – והפעם לטובת האזור כולו.

התקופה שקדמה לביקור טראמפ – הראשון מחוץ לארצות הברית בקדנציה השנייה – התמקדה בעיקר בכלכלה. טראמפ מקווה לחתום על עסקת נשק בשווי 100 מיליארד דולר עם ערב הסעודית ולעודד השקעות מהמדינות המפרציות בכלכלה האמריקאית. הסעודים, לפחות, מעוניינים להיראות כשותפים כלכליים; לאחר בחירת טראמפ, הציע מוחמד בן סלמאן השקעה סעודית של 600 מיליארד דולר בארצות הברית. בפועל, רוב התחייבויות אלו נועדו למראית עין בלבד, שכן הממלכה מתמודדת עם ירידת מחירי הנפט וצרכים פנימיים, ולעיתים נדירות מקיימת התחייבויות כאלו. ייתכן שלטראמפ גם מניעים אישיים – לפי ה"ניו יורק טיימס", חברות בבעלות משפחת טראמפ הרוויחו מיליונים מעסקאות עם גופים הקשורים לממשלות סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות.

ייתכן שטראמפ ינצל את הביקור גם כדי לשכנע את מדינות המפרץ לשמור על מחירי נפט נמוכים. בתקופת ביידן, סעודיה הוכיחה שאין לה רצון להשתמש במדיניות הנפט שלה כדי לסייע לארצות הברית. למעשה, הפחתת התפוקה המוסכמת על ידי ריאד וחברות אופ"ק+ הרגיזה את הבית הלבן, הותירה את מחירי הדלק גבוהים – דבר שפגע בביידן פוליטית – והגבירה את הכנסות הנפט של רוסיה בזמן שארצות הברית ניסתה להעניש את מוסקבה על הפלישה לאוקראינה. עם זאת, מחירי נפט נמוכים מסכנים את ריאד, אשר זקוקה למחירים גבוהים כדי לממן את התקציב ותוכניות הפיתוח השאפתניות שלה.

ביקורו של טראמפ יכלול גם נושאים מדיניים אזוריים, אף שמטרותיו בתחום זה הרבה פחות ברורות. מדינות ערביות אינן בטוחות אם ארצות הברית תבקש מהן להתכונן למלחמה או לשלום עם איראן. אי-הוודאות הזאת איננה רגילה. חלק מהבעיה הוא שלממשל טראמפ חסרים אנשי מקצוע, והוא פועל באי-סדר, כשכל גורם מדבר בקול אחר. פיטוריו של מייקל וולץ מתפקיד היועץ לביטחון לאומי ערב הביקור נתפסו כבעלי משמעות סמלית. וולץ תיאם באופן הדוק עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו תכניות לפעולה צבאית נגד איראן ודחף לגישה תקיפה כלפי החות'ים בתימן. מנהיגי המפרץ נותרו תוהים אם הדחתו של וולץ מבשרת שינוי במדיניות האמריקאית, או רק משקפת את הכאוס בממשל.

הנושא המרכזי, כמובן, הוא איראן. כשביקר טראמפ בערב הסעודית ב-2017, מנהיגי סעודיה ואיחוד האמירויות היו להוטים להתרחק מדיפלומטיית עידן אובמה ולאמץ קו תקיף יותר מול הרפובליקה האסלאמית. אך עמדותיהם השתנו מאז. בשנת 2019 תקפו סוכנים איראניים בית זיקוק סעודי, מה שהביא לירידה זמנית של 6% באספקת הנפט העולמית. החלטת ממשל טראמפ שלא להגיב בכוח צבאי הפתיעה את מנהיגי המפרץ, שהתבססו זה מכבר על ערבויות ביטחוניות אמריקאיות. גם תגובת ארצות הברית הפושרת להתקפת החות'ים על אבו דאבי ב-2022 – התקפה שבוצעה על ידי מיליציה הנתמכת על ידי איראן – אכזבה את המפרציות. האירועים הללו הזכירו להן שהן יהיו היעד הראשון של איראן בכל עימות אזורי – ושהן תישארנה לבדן ברוב המקרים. בזמן שישראל להוטה שארצות הברית תכה באיראן, מדינות המפרץ נוקטות קו מתון ונמנע.

בשנים האחרונות נקטה ריאד גישה של פיוס שקט עם איראן בתיווך סין, חזרה לדיפלומטיה וניסתה למנוע הסלמה אזורית. מנהיגי המפרץ שמחים על המכות שסופגת איראן מידי ישראל – במיוחד חיסולו של חזבאללה, הארגון המזוין הנתמך על ידי איראן שהפך למפלגה בלבנון – ולא יצטערו אם המשטר האיראני יתמוטט. אך הם פחות משוכנעים מישראל בכך שמלחמה עם טהראן תשרת את האינטרסים שלהם. אם טראמפ יוביל לעימות עם איראן, מדינות המפרץ ידרשו פיצוי על מעורבותן – ככל הנראה ערבויות אסטרטגיות רציניות כמו ברית הגנה רשמית, כפי שהציע ממשל ביידן לסעודים – לצד עסקאות נשק ותשלומים נוספים בתמורה לתמיכה פומבית בגישת ארצות הברית.

על אף הרטוריקה התקיפה וההסלמות הצבאיות שלו, טראמפ גילה תמיד ספקנות עמוקה כלפי האפשרות של מלחמה חדשה וגדולה במזרח התיכון. הוא סילק את רוב ה"ניצים" מממשלו הראשון והעניק למתווך סמכויות לנהל מו"מ על הסכם גרעיני חדש עם טהראן. אך הסכמים כאלו דורשים עבודה קשה וסבלנות רבה – שני דברים שקשה להניח שממשל טראמפ יוכל לעמוד בהם. חלק מאנשי ממשלו אף קראו לסיום מוחלט של העשרת האורניום באיראן – עמדה שכמעט מבטיחה כישלון השיחות. אם המו"מ ייכשל, ייתכן שטראמפ ימצא עצמו בנתיב לעימות צבאי – על אף שהוא טוען שאינו מעוניין בכך. עד כה הוא דבק בדיפלומטיה, גם לנוכח התנגדות ישראלית. הסכם חדש עם איראן עשוי לתרום רבות ליציבות האזור ולהפחתת סכנת המלחמה.

מכירה קשה
טראמפ רואה בהסכמי אברהם אחד מהישגיו הדיפלומטיים הגדולים ביותר בקדנציה הראשונה שלו. אין ספק שהוא היה שמח להכריז על הצטרפות ערב הסעודית ליוזמה במהלך ביקורו, בעיקר כדי לטעון שהשיג מה שביידן לא הצליח. לולא המלחמה בעזה, סביר שמוחמד בן סלמאן היה מסכים לנרמול היחסים עם ישראל כמתנת ירח דבש לטראמפ.

אבל האבדות היומיומיות המזעזעות מהמתקפה הישראלית על עזה הופכות את הנרמול לדבר קשה מאוד. למרות שמנהיגים ערבים אינם מגלים אכפתיות רבה כלפי הפלסטינים, העמים שלהם כן. הממשלות הערביות, החוששות מגל חדש של התקוממויות, עוקבות מקרוב אחר מצב הרוח הציבורי. הטבח בעזה שינה באופן הרסני את תפיסת ישראל וארצות הברית בעולם הערבי, ואין ספק שהוא העלה את המחיר שמוחמד בן סלמאן דורש בעבור העסקה. ככל הנראה, הוא יתנה את הנרמול בערבויות ביטחוניות רשמיות מארצות הברית, עסקאות נשק, והתקדמות לעבר הקמת מדינה פלסטינית – זאת אם הוא בכלל עדיין מעוניין בעסקה. אך ייתכן שערבויות אמריקאיות לא יספיקו, במיוחד לאור העובדה שטראמפ עצמו הטיל ספק במחויבות של ארצות הברית לבעלות בריתה ולשותפיה.

המנהיגים הערביים חוששים מתכנית הסיום שישראל (וטראמפ) מכוונים אליה בעזה ובגדה המערבית. בפברואר הציע טראמפ לגרש יותר משני מיליון פלסטינים תושבי עזה באופן "זמני" וליישבם מחדש במדינות אחרות (כמו מצרים וירדן), על מנת להפוך את האזור ל"רייווירה של המזרח התיכון". תכניתו הפחידה את רוב המנהיגים הערבים והדאיגה אותם – לא רק בשל הסיבות ההומניטריות, אלא גם מפני שזרם כזה של פליטים עלול לערער את יציבותן של המדינות הערביות הקולטות. קטר חוששת שהיא תהפוך לשעיר לעזאזל של כישלון המשא ומתן בין ישראל לחמאס, כאשר נתניהו מטיל את האשמה על מדיניותו. איחוד האמירויות הערביות חוששת שוושינגטון תחייב אותה לממן את שיקום עזה. כל הממשלות הערביות חוששות מכך שמלחמה אינסופית תוביל לקיצוניות בקרב אוכלוסיותיהן.

נתניהו איים להשמיד את עזה ותושביה אם לא יושג הסכם להפסקת אש עד ה-15 במאי – תאריך החופף לביקור טראמפ במפרץ. בפגישתן עם טראמפ ערב המתקפה הישראלית, הממשלות הערביות מסתכנות להיתפס כשותפות להשמדת עזה. עם זאת, הן מקוות גם להשפיע על נשיא שלעתים נראה מושפע מהאדם האחרון שדיבר איתו.

המנהיגים הערבים מודאגים גם מההתרחבות של חדירות ישראל לשטח סוריה. ישראל השתלטה על אזור חיץ רחב בדרום-מערב סוריה, והפציצה מאות אתרים במדינה מאז דצמבר, אז הודח הרודן הסורי בשאר אל-אסד על ידי קואליציה של קבוצות מורדים. רוב המדינות הערביות, גם אלו שחושדות עמוקות באיסלאמיסטים, פנו לתמיכה בממשלה החדשה, בתקווה להשגת יציבות במדינה שנקרעה ב-13 שנות מלחמת אזרחים. מדינות רבות סיפקו תמיכה כספית לממשל החדש, והנשיא הסורי החדש, אחמד א-שרע, צפוי להשתתף בפסגה הערבית הקרובה. המנהיגים הערבים רוצים לדעת אם וושינגטון מעדיפה סוריה יציבה ומאוחדת תחת שלטון של ג'יהאדיסטים לשעבר – או סוריה אלימה ומפוצלת.

יותר ארוך ויותר חזק?
יש סיכוי גבוה שטראמפ לא ישיג הרבה במהלך ביקורו, למעט חתימה על כמה עסקאות נשק. אך עליו לשאוף להישג משמעותי. עליו לנצל את ההזדמנות כדי להכריז בבירור על כוונתו לחתום על הסכם גרעיני ופוליטי עם איראן. הסכם כזה עשוי לנצל את המכשולים הזמניים של טהראן, לשלב את איראן בתוך חזון חדש לסדר האזורי, ולהשתלב היטב עם מצב הרוח האזורי באמצעות הפחתת הסיכון למלחמה בין ישראל לאיראן, נרמול יחסים בין איראן למדינות המפרץ, וריסון בעלי בריתה של איראן ברחבי האזור – כולל חזבאללה, החות'ים, והמיליציות האסדיות הצומחות בסוריה. אם טראמפ יחתום על הסכם שיכלול יותר מתכנית הגרעין, הוא יוכל לטעון שהשיג עסקה טובה יותר מזו של הנשיא ברק אובמה.

אך האיפוק של טראמפ כלפי איראן מלוּוה בתמיכה מלאה במבצעים הצבאיים של ישראל. נראה שממשלו מקבל את שאיפת ישראל לעצב מחדש את הסדר האזורי בכוח צבאי. ואם המחיר שתדרוש ישראל בתמורה להסכמה להסכם גרעיני עם איראן (במקום לתקוף את מתקני הגרעין בעצמה) הוא אישור אמריקאי להשלמת חורבנה של עזה ואולי אף סיפוח הגדה המערבית – הרי שהשפעותיו היציבות של ההסכם יהיו קצרת טווח. במקום זאת, הסכם חדש עם איראן צריך להתבסס על סדר אזורי מחודש – הכולל לכל הפחות הפסקת אש קבועה בעזה, זרימה משמעותית של סיוע הומניטרי לרצועה, ונתיב אמיתי להקמת מדינה פלסטינית.

קשה לדמיין תרחיש כזה, בהתחשב באופיים של אנשי הממשל, בתהליכים הפוליטיים ובהעדפותיהם. נראה כי טראמפ שואף לסדר אזורי המבוסס על כוח ועסקאות – ולא על לגיטימיות או שותפות. הוא חיבל באופן עמוק בעוצמתה הרכה של ארצות הברית ובנוכחותה הלא-צבאית באזור, על ידי החלשת היכולת של הממשלה הפדרלית ליישם מדיניות, סגירת גבולות, קיצוץ בסיוע חוץ וסגירת מוסדות הדיפלומטיה הציבורית. תמיכה בגירוש ובסיפוח של עזה תלהיט את דעת הקהל הערבית בדרכים שאף הסכם עם איראן לא יוכל להרגיע. אם טראמפ באמת רוצה לשבור את מעגל הכישלונות של המדיניות האמריקאית במזרח התיכון – הביקור הזה במפרץ הוא הזמן להתחיל.