החישובים הבריטיים במתקפה על תימן

השתתפותה של בריטניה בתוקפנות הצבאית האמריקאית נגד תימן לא הייתה הפתעה עבור מי שעוקב אחרי השינויים במדיניות החוץ שלה בשנים האחרונות. המדינה שפרשה מהאיחוד האירופי כשהיא סובלת מבידוד, ומתמודדת עם ירידה במשקלה הגיאופוליטי, מוצאת את עצמה היום רודפת אחר רגע של השבת תפקידה – גם אם באמצעות הימור צבאי שתוצאותיו אינן ודאיות.

הכניסה הבריטית לזירת ים סוף, גם אם נעשתה תחת הכותרת של "הגנה על חופש השיט הבינלאומי", אינה יכולה להתנתק מרשת האינטרסים הישנים והחדשים שמניעים את לונדון לאמץ מדיניות התערבותית, שמשרתת בראש ובראשונה את וושינגטון, ומעניקה לשלטון הבריטי אפשרות לבריחה ממשבריו הפנימיים המחריפים.

מאז עזיבתה את האיחוד האירופי, בריטניה מצויה במשבר זהות אסטרטגית: אין לה יחסים יציבים עם אירופה, ואין לה יכולת לקבל החלטות גדולות באופן עצמאי. בהקשר זה, הפכה ה"ברית המיוחדת" עם ארה"ב לא רק לשותפות, אלא לתנאי הכרחי להישרדות משטר שרואה בארה"ב ערבה למעמדו העולמי. לכן, השתתפות בכל פעולה צבאית בהובלת וושינגטון – במיוחד בעידן דונלד טראמפ – הפכה ממדיניות ריבונית להתחייבות כפויה, שסירובה כמוה כבידוד.

תימן, בהקשר הזה, אינה יוצאת דופן – אלא הדוגמה הברורה ביותר להפיכתה של בריטניה ממדינה שהייתה לה מידה של עצמאות דיפלומטית, לכפופה ישירה להחלטות אמריקאיות בנושאי מלחמה ושלום.

למרות שהגרסה הרשמית קושרת את ההתערבות הצבאית ל"הגנה על חופש השיט מול איומי החות'ים", האמת מורכבת הרבה יותר. לבריטניה אין את היכולות הימיות והצבאיות הנדרשות למילוי תפקיד עצמאי ואפקטיבי בזירה הזו, ואינטרסיה הישירים בים סוף מצומצמים. מה שהיא עושה היום הוא להיכנס תחת המטרייה האמריקאית, במסגרת קמפיין רחב יותר שמטרתו לשבור את כוחה הגובר של צנעא ולעצב מחדש את מאזן הכוחות באזור באופן המשרת את האינטרסים של וושינגטון וישראל בראש ובראשונה.

אבל מעורבות זו, למרות היקפה המוגבל, משרתת גם מטרה פנימית בריטית: להיראות כמדינה "פועלת בזירה העולמית", גם אם במחיר של השתתפות במלחמות פרוקסי.

אי אפשר לנתק את המהלך הבריטי מהגיאוגרפיה הקולוניאלית הישנה. לעדן וסביבתה יש משמעות סמלית מיוחדת במחשבה האסטרטגית הבריטית – שהרי הייתה קולוניה מרכזית במשך יותר ממאה שנה בפרויקט השליטה באוקיינוס ההודי. בשנים האחרונות פעלה לונדון לשחזר חלק מכלי ההשפעה שלה בדרום תימן, באמצעות תמיכה מרומזת בכוחות הבדלניים ופעילות מודיעינית באזורים רגישים.

לכן, השתתפותה בתוקפנות הנוכחית היא גם ניסיון להתמקם מחדש במרחב השפעה היסטורי, תוך ניצול הכאוס שהותירה המלחמה הארוכה, והיעדר כוח בינלאומי שמסוגל לכפות הסדרה צודקת.

בזירה הפנימית, מגיע ההרפתקה הצבאית הזו בשעה שהממשלה הבריטית מתמודדת עם לחצים גוברים: משבר כלכלי חמור, הידרדרות במערכות הבריאות והחינוך, מורת רוח חברתית ודימום פוליטי בתוך המפלגה השמרנית. בתנאים כאלה, נוטות ממשלות לחפש אויב חיצוני או להסתבך בזירות בינלאומיות כדי להסיט את דעת הקהל ולאחד את הציבור תחת שיח "הביטחון הלאומי".

והשאלה החשובה ביותר היא: האם בריטניה מסוגלת לשאת בעלות ההסתבכות הזו? צבאה סובל ממחסור בכוח אדם, ציודו אינו מותאם למערכות מורכבות ומתמשכות מחוץ לאירופה, וכל תגובה אפשרית של צנעא נגד אינטרסים בריטיים – במפרץ או בים סוף – עלולה לגרור את המדינה לעימות לא מחושב.

המסוכן בהתערבות זו הוא לא רק שהיא חורגת מהיכולת ומההיגיון, אלא שהיא מוחקת כל אשליה בריטית קודמת על "תיווך" או "ניטרליות". לונדון, שבעבר ניסתה לשמר שיח דיפלומטי כפול ביחס למלחמה בתימן, מוצאת את עצמה היום בתפקיד התוקף – לצידה של וושינגטון וישראל – מול צד תימני שנהנה מתמיכה עממית גוברת בבית ומסביב לאזור.

מה שבריטניה עושה היום בתימן איננו הגנה על "חופש השיט", ולא הגנה על "הסדר הבינלאומי", אלא התנהגות של כוח קולוניאלי לשעבר שמנסה בכל מחיר לזכור כיצד נראית אימפריה – בזמן שהיא מחליקה לשוליים. היא משתתפת כי ארה"ב רוצה, כי הבית בוער, וכי תימן, בעיניה, היא זירה שניתן להצית בעלות נמוכה יחסית.

אולם מה שלונדון לא מבינה – או בוחרת להתעלם ממנו – הוא שתימן החדשה, לאחר עשור של מלחמה, אינה עוד מדינה חלשה שקל לבלוע אותה. והמעורבות בבוץ הזה עלולה להזכיר ש"כוח" איננו היכולת להילחם – אלא החכמה להימנע ממלחמה.