23:34 זמן קודס הכבושה
במציאות פוליטית מוכרת אך רווית איומים חדשים, הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, בקדנציה השנייה שלו, מחזיר את המזרח התיכון למרכז התוכניות הגאו-פוליטיות שלו עם יוזמה שנראית קיצונית ומסוכנת אף יותר מ"עסקת המאה" שהציג בשנת 2020. התוכנית החדשה שלו שואפת להעביר למעלה ממיליון וחצי פלסטינים מרצועת עזה למצרים ולירדן, מהלך שמזכיר את ימי הקולוניאליזם, שבהם הופעלה עוצמה פוליטית וצבאית כדי לעצב מחדש את המפה הדמוגרפית בהתאם לאינטרסים של המעצמות הגדולות.
אך לנוכח היוזמה הזו, עולה שאלה קריטית: האם מדובר בתוכנית ממשית שנועדה לביצוע, או שמא זהו מהלך אסטרטגי שמטרתו לבחון את סף ההתנגדות של המדינות והחברות הערביות? ומה ההבדל בין יוזמה זו לבין "עסקת המאה" של 2020?
השוואה בין שתי היוזמות מגלה כי קיימת החרפה משמעותית בגישתו של טראמפ לסוגיה הפלסטינית. "עסקת המאה" הייתה מבוססת על חזון כלכלי, שהתמקד במתן השקעות וסיוע בסכום של 50 מיליארד דולר לפלסטינים בתמורה לוויתור על זכויותיהם הלאומיות, במיוחד זכות השיבה. הרעיון היה כי הפלסטינים יוותרו על שאיפותיהם הפוליטיות בתמורה לשיפור מצבם הכלכלי. טראמפ ניסה להציג את התוכנית כאילו מדובר בפתרון "הומניטרי", תוך שהוא מתעלם מהשיקולים ההיסטוריים והפוליטיים של הסכסוך.
לעומת זאת, היוזמה החדשה שלו חורגת מעבר למישור הכלכלי ונכנסת למהלך רדיקלי של טרנספר בכפייה. לפי התוכנית, פלסטינים יידרשו לעזוב את עזה בכפייה, כשהאלטרנטיבה שלהם היא לחיות תחת הפצצות ומצור בלתי נסבל. אם בעסקת המאה ניסו לארגן מחדש את הפלסטינים כך שיהפכו לקבוצה מוחלשת תחת שליטה ישראלית, הרי שבמתווה החדש מדובר בניסיון למחוק את נוכחותם בעזה כליל.
המשותף לשתי היוזמות הוא תפיסת הפלסטינים כבעיה שיש לפתור – לא כשותפים לגיטימיים במשא ומתן על עתידם. תחת טראמפ, הגישה האמריקנית דוחקת את הפלסטינים אל מחוץ למשוואה, תוך שהיא מנסה לכפות עליהם מציאות חדשה שבה אין להם כל השפעה על גורלם.
השאלה המרכזית שנותרת פתוחה היא האם היוזמה הזו אכן רצינית וניתנת לביצוע, או שמדובר באקט פוליטי שנועד לבחון את סף ההתנגדות של מדינות ערב? טראמפ ידוע בכך שהוא משתמש במשברים כטקטיקת משא ומתן, והשאלה היא האם מדובר ביוזמה ממשית או בניסוי שנועד לבדוק את מידת עמידותן של מצרים וירדן ללחצים אמריקניים וישראליים.
מצרים וירדן, שהן המדינות העיקריות המושפעות מהתוכנית, ניצבות בפני לחצים הולכים וגוברים. עבור מצרים, הסכמה לקבלת פליטים פלסטינים תיצור עומס כלכלי וביטחוני שעלול לערער את יציבותה. הכלכלה המצרית נמצאת במצב רגיש ממילא, עם אינפלציה גבוהה וירידה בערך המטבע, והאפשרות כי מדינות המערב ינצלו מצב זה כדי להפעיל לחץ על קהיר היא ממשית. בנוסף, מצרים נמצאת בסכסוך מתמשך עם אתיופיה סביב סוגיית סכר הרנסאנס, וייתכן כי גורמים בינלאומיים ישתמשו בכך ככלי מיקוח כדי לכפות עליה הסכמה ליוזמה.
באשר לירדן, המדינה כבר מתמודדת עם לחץ דמוגרפי משמעותי בשל אוכלוסיית הפליטים הגדולה שבתוכה. המלך עבדאללה השני הבהיר כי הממלכה לא תוכל לקבל פלסטינים נוספים, שכן שינוי דמוגרפי נוסף עשוי לערער את היציבות הפנימית ולהצית מחדש מתחים ישנים.
מעבר ללחצים על המדינות הערביות, ייתכן כי עצם ההעלאה של רעיון הטרנספר אינה אלא דרך להכין את הקרקע לקבלת הצעות פחות קיצוניות בעתיד, כפי שקרה בעסקת המאה. טראמפ עשוי לנסות להחדיר לשיח הבינלאומי רעיונות רדיקליים כדי שבעתיד, כאשר תוצע גרסה "מרוככת" של אותה תוכנית, ההתנגדות תהיה פחותה.
אם טראמפ אכן מתכוון לקדם את היוזמה, יישומה יתקל בקשיים עצומים. מבחינה משפטית, טרנספר בכפייה הוא פשע מלחמה על פי הדין הבינלאומי, וצפוי לגרור תגובה חריפה מהקהילה הבינלאומית. בנוסף, העם הפלסטיני עצמו הוכיח שוב ושוב כי אינו מקבל פתרונות כפויים. ההתנגדות הפלסטינית, חרף המחיר הכבד ששילמה, הצליחה למנוע עד כה את הגשמת שאיפותיה של ישראל לגרש את תושבי הרצועה.
מלחמת ישראל בעזה, אשר החלה במטרה המוצהרת לחסל את חמאס ולהשיב את ההרתעה, נראית כעת כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר שמטרתה שינוי דמוגרפי משמעותי. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ רמזו שניהם על האפשרות כי יש לעודד "הגירה מרצון" של פלסטינים מעזה, כדי לצמצם את מספרם במחצית.
אולם, ההתנגדות הפלסטינית הצליחה לשבש את התוכניות הללו. למרות הרס חסר תקדים, כוחות ההתנגדות ממשיכים להיאבק, וכישלונה של ישראל לכפות טרנספר בכוח הופך את המהלך לבלתי ניתן למימוש בטווח המיידי.
כעת, נראה כי ישראל משנה אסטרטגיה: במקום גירוש מיידי, היא מנסה להפוך את עזה לבלתי ראויה למחיה, כדי שהתושבים יעזבו מעצמם. טראמפ עצמו רמז לכך כשהתייחס ל"הרס המוחלט של עזה" ואמר כי פלסטינים יחפשו עתיד טוב יותר מחוץ לרצועה.
אם אכן תיושם תוכנית טראמפ, היא עלולה להצית מחדש את האזור. הבעיה הפלסטינית, שנתפסה ככמעט קפואה בשנים האחרונות, עלולה להפוך שוב למוקד מתיחות אזורי חמור.
ניסיון לגירוש המוני של פלסטינים יתפרש בעולם כפשע של טיהור אתני, ועשוי להוביל להסלמה חסרת תקדים. עבור ההתנגדות הפלסטינית, מהלך כזה יהיה בבחינת חציית קו אדום, ועלול לגרור התפרצות עימותים רחבי היקף לא רק בעזה, אלא גם בגדה המערבית ובמדינות ערביות שכנות.
מצרים וירדן, ככל הנראה, מבינות כי הסכמה לתוכנית פירושה קטסטרופה פוליטית וביטחונית עבורן. ככל שמדינות האזור יאחדו כוחות נגד היוזמה, כך יפחת הסיכוי ליישומה.
לבסוף, המדינות הערביות חייבות לפעול כדי למנוע מציאות שבה עזה מתרוקנת מתושביה. עליהן לקדם מאמצים לשיקום הרצועה ולחזק את עמידת האוכלוסייה במקום, כדי לסכל כל ניסיון לדחוף את הפלסטינים החוצה. כל ויתור בנושא זה לא רק שישים קץ לסוגיה הפלסטינית, אלא גם ישפיע על היציבות האזורית כולה.
סופר: מוחמד אל-איובי
