במקביל לאיומים הגוברים על יציאה למלחמה נגד לבנון, ישראל ניצבת בפני דילמה מורכבת שאין לה פתרון מיידי. היא אינה יכולה לנהל התקפות במספר חזיתות, וגם אינה יכולה לשאת את שבירת כללי ההרתעה כפי שהיא חווה כעת. עיתון "הארץ" מציין בהקשר זה כי "כל דמות אופוזיציה שתעז לומר בפומבי שמלחמה כוללת חורגת מיכולותינו בשלב זה, ותדרוש מעורבות מלאה של ארצות הברית, תואשם בפחדנות ושמאלניות והיעדר פטריוטיות". העיתון טוען במאמר שלו כי "יש להתחיל לשאוף להסכם דיפלומטי אזורי - כי פשוט אין ברירה אחרת".
המאמר:
החדשות הטובות הן שיציבות הממשלה מתערערת וחלק מחבריה מתחילים להתרחק מצעדים חריגים אחרונים ולבקר אותם בפומבי. יש אף קומץ שנהנה לקרוא בקול לעריכת בחירות מוקדמות.
העיתונאים המזוהים עם הימין מזלזלים בממשלה, ויש אפילו כאלה מערוץ 14 שהתעייפו מזה. התאבדותו הפוליטית של אריה דרעי בגלל "חוק הרבנים" הייתה צעד מגושם במיוחד, אך הוא מראה שהדמות המנוסה ביותר בפוליטיקה הישראלית יודעת שהממשלה מיצתה את דרכה ומנסה להבטיח משרות לחלק מבוחריו לפני שהכל יתמוטט.
כעת לחדשות הרעות: בזמן כתיבת שורות אלו נהרגו שני חיילים צעירים נוספים במלחמה חסרת הטעם בעזה. עם זאת, מרבית הישראלים מסרבים להבין את מגבלות הכוח הצבאי.
מאז 1967 אנו נתונים באשליה רחבת היקף ששום דבר לא יכול לעצור את צה"ל. אשליה זו נתנה לנו תחושת רוגע וגאווה לאומית, אך בעיקר יצרה קונצנזוס רחב ששלום הוא בראש ובראשונה אינטרס של האויב ותלוי בנדיבות ליבנו.
אחת מתוצאות הערכת היתר של יכולותינו הצבאיות הייתה מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר וההלם שהתלווה אליה. אך במקום להגיב לקריסת תחושת העליונות הצבאית האזורית בהערכה רציונלית וקרה, הרוב המכריע של הימין והמרכז בקואליציה השלטת, כמו גם באופוזיציה, שמרו על אמונתם המוצקה ביכולתו של הצבא להשיג ניצחון מכריע במלחמה בעזה.
זו הסיבה לקריאות השגויות שיכולות להוביל אותנו לעימות עם חיזבאללה. חסן נסראללה מאמין שישראל מתכננת מלחמה כוללת ומתכונן בהתאם. במצב המתוח הזה, ובאור הרטוריקה התוקפנית משני הצדדים, עולה הסבירות לכך בכל שעה שעוברת.
וזה מחזיר אותנו להתחלה. יציבות הממשלה מתערערת, והסיכויים להתפרקותה גבוהים יותר כעת מאי פעם בשמונת החודשים האחרונים. אנו במרחק צעד אחד מניצחון על המשוגע ששולט בחיינו, אך אם יש דבר אחד שיאריך את חיי הממשלה ויקצר את חיינו, זו מלחמה נוספת, וזו תהיה מלחמה הרסנית במיוחד. למרות ששר החוץ האמריקני, אנטוני בלינקן, אמר לשר לנושאים אסטרטגיים, רון דרמר, וליועץ לביטחון לאומי, צחי הנגבי, בוושינגטון ביום חמישי כי חשוב להימנע מהסלמה בצפון ולהגיע לפתרון דיפלומטי, ראש הממשלה הפסיק להקשיב לאזהרות ארצות הברית: הוא יותר חושש מהאיומים מהבסיס שלו.
במלחמה שפרצה בין נתניהו לצבא, הצביע הרמטכ"ל, דרך דובר צה"ל, כי אשליית הניצחון המלא זורקת חול בעיני הציבור. אך מי יקשיב לרמטכ"ל כאשר יש מנהיגים צבאיים אמיצים כמו ינון מגל ויאיר נתניהו?
בהלוויית בנו עמר ביום שישי אמר אורן סמדג'ה, שזכה במדליית ארד בג'ודו, "לחיילים אני אומר: אל תעצרו עד שננצח". ללי דרעי, דוברת על קבר בנה, אמרה: "בשם סעדיה, אנו דורשים ניצחון מלא ומכריע. בני לא נפל על מזבח הסדר דיפלומטי, אלא למען ניצחון מלא על האויב". מי יעז לומר להורים השבורים הללו שהם הונו?
כעת ההונאה של נתניהו מתרחבת וכוללת את המלחמה בחזית הצפונית. נכונות הצבא לכל משימה שתוטל עליו על ידי ההנהגה הפוליטית, כולל מלחמה עם איראן, היא בלון השקרים החדש המוסכם, ואיש לא יהיה מוכן לפוצץ אותו עד שיפוצצו הבתים גם במרכז ישראל. כל דמות אופוזיציה שתעז לומר בפומבי שמלחמה כוללת חורגת מיכולותינו בשלב זה, ותדרוש מעורבות מלאה של ארצות הברית, תואשם בפחדנות ושמאלניות והיעדר פטריוטיות.
מאז תחילת המלחמה, עזר נתניהו לפחדנות הפוליטית של יריביו. בדרך זו משתתפים כולם בחלום הקדחת ההמוני הזה, במקום להכיר בכך שהמלחמה חייבת להסתיים, ויש להתחיל לשאוף להסכם דיפלומטי אזורי - כי פשוט אין ברירה אחרת.
מקור: הארץ
סופר: חדר העריכה