איך הופך הטלוויזיה הישראלית את האזרחים לטיפשים?

הצנזורה הצבאית מטילה מגבלות חמורות על עבודת כלי התקשורת כדי למנוע מהם לפרסם כל ידיעה הנוגעת לסיקור מלחמת עזה, כמו גם אלו המתרחשות בצפון ובחזיתות התמיכה האחרות. עיתון "הארץ" העברי מציין בהקשר זה כי "הטלוויזיה הישראלית הופכת את הצופים לטיפשים". הוא מוסיף בדיווח כי הצופים לומדים ש"הסיקור כולו הוא סוג של טקס לאומי שנשאב מתוכנו. הסיקור מעודד גישה של פסיביות: האומה בשיאה, ואין שום דרך לעשות דבר שונה, ואסור לחשוב אחרת כי זה מחליש את האחדות הקדושה".

במשך חודשים רבים, הערוצים המובילים בישראל מספקים דיאטה קבועה הנמשכת שעות רבות - מהבוקר ועד לתוכניות אחר הצהריים, תוכניות החדשות בערב ועד לתוכניות הדיון בשעות הלילה המאוחרות. הטלוויזיה הישראלית מסתירה מהציבור.

לוח השידורים כולו מוקדש לסיקור המלחמה, בצורה דומה בכל הערוצים למעט ערוץ 14, המשמש כבמה תקשורתית לממסד. הפורמט מתמקד בכתבות חדשותיות, דוחות, ראיונות ודיונים בלתי פוסקים, שמטרתם להחדיר מסרים אידיאולוגיים פשוטים: ישראל היא קורבן מוחלט.

המסר מועבר באמצעות סיפורי אימה המשחזרים את זוועות ה-7 באוקטובר. מאגר הסיפורים אינו נגמר. הטלוויזיה הישראלית הפכה למפעל להנצחת הטבח. נראה כי אין תאריך תפוגה להנצחה, והיא אינה שייכת למחלקת הסרטים התיעודיים. לא מדובר בתיעוד העבר, אלא בהווה המתמשך. זו החדשות. ה-7 באוקטובר נמשך כל ערב על מסך הטלוויזיה.

הישראלים הם גיבורים: נראה כי אין גילויים של פחדנות אנושית בתוך העם הזה. כולם גיבורים, כל הזמן. המסר מועבר בעיקר דרך סיקור פעילות צה"ל ברצועת עזה. כל הנופלים הם גיבורים, כמו גם כל המשתתפים בכל מבצע. מבצעים בולטים, כמו חילוץ ארבעת החטופים מהנשיארות, מכוסים מכל זווית אפשרית ומספקים "תגליות חדשות" שנחשפות בהתאם ללוח זמנים קבוע של צה"ל.

החיילים הפצועים שמתאוששים משדרים מסר שהם להוטים לחזור לשדה הקרב ושאינם מתאבלים על שום איבר או חלק גוף שאולי איבדו. הישראלים הם המוסריים ביותר: אין סבל בצד השני, אין נזק בלתי פרופורציונלי לאוכלוסיית עזה, כי זה לא משהו שמדברים עליו.

העולם כולו נגדנו: כל ביקורת היא ביטוי של אנטישמיות או מכוונת לשרת את האינטרסים הפלסטיניים. זה מה שיש. לאחר כל הראיונות עם משפחות החטופים וכל הדיונים חסרי התועלת באולפני הטלוויזיה, תמיד מגיעים לאותה מסקנה: אין ברירה, אין אלטרנטיבה, אך עלינו, כחברה, לדבר על חוסר האונים שלנו במשך שעות רבות כל יום.

וחוסר האונים נוגע בכל דבר: סוגיית גיוס החרדים, הקריאה לבחירות מוקדמות, הסדרים לאחר המלחמה בעזה. כל פתרון יש לו בעיה חדשה. הצפון אבוד. גם שם, אין מה לעשות. המלחמה תימשך לנצח: כבר יש הסכמה על כך.

עשויות להיות תקופות של הפסקה, אך המלחמה לעולם לא תסתיים. על הישראלים להתרגל לעובדה שהם ישלמו מחירים כואבים עבור קיום המדינה, כולל חייהם, במלחמה נצחית נגד החנק האיראני. בנימין נתניהו הוא עניין מובן מאליו: הוא לא פופולרי, אך אין צורך להיות פופולרי כדי לשלוט. הוא כבר מעבר לפופולריות. הוא הממסד. מה עלינו לעשות?

ביטויים כמו "הלוואי" ו"בשורות טובות" (משאלה לחדשות טובות או חדשות משמחות, שהיו נשמעות בעבר רק בחוגים דתיים) הפכו לסיסמאות המשקפות את מצב הרוח הכללי.

הצריכה היומית של תפריט זה בכמויות גדולות מהווה סכנה לשכל והופכת את הצופים לטיפשים. כאשר אותם דברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, בלולאה אינסופית, עם חזרות מדהימות, הצופים לומדים שכל הסיקור הוא סוג של טקס לאומי שנשאב מתוכנו. הסיקור מעודד גישה של פסיביות: האומה בשיאה, ואין שום דרך לעשות דבר שונה, ואסור לחשוב אחרת כי זה מחליש את האחדות הקדושה.

ולפני הכל: עלינו "להיות ראויים". כלומר, לקיים את טקסי הטלוויזיה ולישון בידיעה שעשינו הכל אפשרי.