אין קו אדום שלא נחצה בצפון

בתגובה לשריפות שהרסו אזורים נרחבים בצפון, ובמיוחד את קריית שמונה בגבול הדרום עם לבנון, הדגיש עיתון מעריב את מצבם של תושבים החיים בתוך התקפות מתגברות בין הצבא הישראלי לחיזבאללה. משה קיקון, תושב קריית שמונה, הביע את תסכולו וקבע: "אני לא זוכר מלחמה שבה הצבא הישראלי לא העביר במהירות את שדה הקרב לעבר האויב, מה שגרם לעלויות הנוכחיות שאנו נושאים". הסנטימנט בקרב תושבי הצפון הוא של הזנחה והתעלמות, עם נפגעים רבים, בתים הרוסים, משאבים מבוזבזים ועסקים שנסגרים או עוברים לדרום.

כישלונה של הממשלה להגדיר במדויק את מערכת היחסים בין חיזבאללה והתקפותיו האחרונות הוביל אותנו לסף קיץ חם. אנשים רבים מקשרים בין מלחמת לבנון השנייה להרס שנגרם משריפות ועשן. לאורך ההיסטוריה, הצבא הישראלי תמיד שואף להעביר במהירות את חזית הקרב אל האויב. עם זאת, אנו חווים כעת את ההשלכות של אסטרטגיה זו במונחים של עלויות כספיות.

אני לא מודע לאירועים המתרחשים בדלתיים סגורות ולאסטרטגיה להביס את חיזבאללה ולמנוע את האיום שלו. עם זאת, חשוב לקבוע גבול ברור בכל הערכת סיכונים. נראה כי לא כובדו גבולות בצפון, עם נפגעים רבים, נזקים נרחבים לרכוש, הפסדים כספיים ועסקים העוברים מקום. המאמצים הנוכחיים אינם מספיקים.

אולי אנחנו כמו מגש הכסף המשמש להגשת קפה בתל אביב, המסמל את הסתמכות המשק על ביטחון, תפקוד נמל התעופה בן גוריון ונורמליות במרכז העיר בזמן מלחמה. למרות גורמים אלו, רוב האוכלוסייה אינה מרגישה בטוחה. היום דווח כי ראש הממשלה העניק לפחות 26 ראיונות לכלי תקשורת זרים, אך לא שוחח עם כלי תקשורת ישראלים מאז תחילת המלחמה. באופן דומה, גנץ וגלנט לא רואיינו, ומסיבות עיתונאים הוחלפו בסרטונים קצרים בטלגרם.

לא ניתן להזניח אזור שלם מבלי להתייעץ עם תושביו, מבלי לספק להם חזון או משהו לשאוף אליו. תושבי הצפון מרגישים מוזנחים, כמו חפצים במחסן הזקוקים לתיקון, כשהם מועברים מבלי להתחשב בהשלכות ארוכות הטווח של עקירתם. יש לכך השלכות משמעותיות על ילדים, נוער וקשישים, כמו גם על בריאותם הפיזית והנפשית, חינוכם והכשרתם. שנים של עבודה לפיתוח הייטק וטכנולוגיית מזון באזור הגליל מתבזבזות. יש לנו אהבה עמוקה לגליל, לאחר שגדלנו עם ההיסטוריה והתרבות העשירה שלו. אנחנו מאמינים בפוטנציאל שלו ונשארים אופטימיים, אבל גם ההנהגה חייבת להשתתף באופטימיות הזו. לאנשי הגליל מגיע יותר טוב.