האם נתניהו מנעולים בכוונה את המו"מים בקהיר?

המשא ומתן בקהיר לא הביא לשינויים בכיוון המלחמה או בסוגיית השבויים הישראלים. במקום זאת הם הגבירו את הלחץ על נתניהו וממשלתו. ראש הממשלה נתפס כגורם לכישלון המשא ומתן בשל מניעיו האישיים. מאמרו של נחום ברנע בידיעות אחרנות מפרט את פרטי המשא ומתן ואת הסיבות לכישלון, תוך הדגשה כי כל הצדדים שותפים באחריות.

אין דרך עדינה לומר זאת: הפרסומים סביב המשא ומתן מול חמאס הם שקרים שמשרד ראש הממשלה מלעיט בהם את הציבור. ערב הסבב האחרון בקהיר נתניהו נסוג מהנחיות קודמות שנתן לצוות הישראלי. לצוות לא הובהר מה הסיבה לשינוי, האם נתניהו חשב שהקשחה טקטית תרכך את עמדות חמאס או להפך, נבהל מהתקדמות המשא ומתן ופעל אסטרטגית כדי להכשיל אותו. אם זאת הייתה כוונתו, הוא הצליח: אין כרגע משא ומתן ראש הסי־איי־אי ביל בארנס שהגיע לכאן בניסיון להוציא את המגעים מתרדמת יצא מפגישתו עם נתניהו בידיים ריקות. ההגינות מחייבת לומר שגם מה שהביא איתו מקהיר לא היה מבטיח במיוחד.

יש מסעדות שבהן הטַּבָּח יותר נלהב מהאוכל מהסועדים. זה נכון גם לגבי העסקה שהתבשלה בוושינגטון, בדוחא ובקהיר; המתווכים משקיעים טונות של אנרגיה, אבל חמאס לא מתמסר, לא נבהל ולא נכנע; וגם הדרג המדיני בישראל לא מתמסר: נתניהו מרבה לנאום על רגש, מוסר וביטחון, אבל פועל על פי שיקולים פוליטיים פנימיים.

לצוות הישראלי התגייסו האנשים הטובים ביותר שהמערכת יכולה להנפיק: האלופים (במיל') ניצן אלון ופולי מרדכי; ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר, ראש חטיבת אסטרטגיה בצה"ל לשעבר תת־אלוף אורן סתר, ועוד. הם מנהלים במקביל מאבק בחמש חזיתות: מול חמאס, מול המתווכים, מול הדרג המדיני, מול צה"ל ומול המשפחות. המטרה אחת: החזרת החטופים. החזיתות שונות: כל אחת מציגה צרכים משלה, כללי משחק משלה. אחד ההישגים החשובים של הצוות, הישג שלא קיבל תשומת לב ציבורית, היה מול הכוחות בשטח: למנוע מבעוד מועד פעולות צבאיות שעלולות לפגוע בחיי חטופים. זהו מאבק מציל חיים.

ההשתלטות של צה"ל על מערב ח'אן־יונס חשפה את העובדה שמספר רב של חטופים הוחזקו סמוך לבכירי חמאס, כמגן אנושי. זאת הייתה הבשורה הטובה: התנאים באתרים האלה היו טובים יחסית. הבשורה הפחות טובה הייתה שההתקדמות של צה"ל גרמה לבכירי חמאס לדלג לאתרים אחרים, והחטופים שהיו שם נלקחו למקומות פחות בטוחים ופחות מסודרים, באזור רפיח. הסכנה שייפגעו מחילופי אש החמירה. החמירה גם הסכנה לבריאותם ולמזונם.

בישראל משוכנעים שרוב החטופים והחטופות חיים. מצבם הפיזי טוב יחסית. הבעיה המטרידה היא דווקא המצב הרגשי והנפשי: קרוב ל־140 יום בשבי, בחרדה מתמדת, גובים מחיר. כל יום נוסף בשבי מחריף את הבעיה.

לתוך הדילמה הזאת השתרבבה סוגיית רפיח. נתניהו וגלנט איימו שזה יהיה השלב הבא של המהלך הקרקעי. בכל מה שנוגע לעסקה, האיום היה אפקטיבי: הוא הבהיל את המתווכים המצרים והאמריקאים ותרם לזירוז המגעים. אבל דיבורים לחוד - ומעשים לחוד. העברה מסודרת של 1.3 מיליון עקורים פלסטינים צפונה דורשת מאמץ דיפלומטי ולוגיסטי ארוך ומורכב. חמאס הבין את הקושי, גם המתווכים. האיום לכבוש את רפיח נכנס להקפאה.

בכך הם הפכו את נתניהו לאויב שחרור החטופים. על פי תפיסתו, כל התקדמות במשא ומתן מציבה איום מיידי על המשך שלטונו. אם אבו מאזן בפנים, בן גביר בחוץ; הלך עליו. הוא הסכים לשלוח את הצוות לקהיר רק כדי לשמור על מראית עין מול המשפחות ומול הממשל האמריקאי. אין פלא שניצן אלון החליט להישאר בבית. בכל מה שנוגע למשא ומתן, הצוות הישראלי נוטרל.