18:09 זמן קודס הכבושה
לא נראה שההסכם שפורסם בין ארצות הברית לג’ולאני לפירוק מה שוושינגטון מכנה "רשתות הטרור של חיזבאללה, חמאס ומשמרות המהפכה האיראניים" הוא צעד מפתיע, אלא שהוא משקף את היגיון המדיניות האמריקאית בהגדרת אויבים ובעלי ברית בהתאם לצורכי השלב. לממשל האמריקאי, שלו היסטוריה ארוכה של עיצוב טרור והשתתפות בו, של תמיכה במלחמות, הזנת מיליציות חמושות וניהול מדיניות שהובילה לאסונות הומניטריים באזור – אין כל קושי לחתום על הסכם משותף עם טרוריסט "למען הלחימה בטרור". מנקודת מבט זו, ההסכם עם ג’ולאני – המנהיג לשעבר באל-קאעדה – נראה כפרק נוסף בשרשרת שמייצרת וושינגטון.
הקריטריון האמריקאי
ג’ולאני אינו זקוק לרשימת היכרות ארוכה. האיש שהסימנים הראשונים לקיצוניות הופיעו בחייו זמן קצר אחרי אירועי 11 בספטמבר – שאותם מייחסים האמריקאים לאל-קאעדה – ולאחר מכן הצטרף לארגון א־זרקאווי בעקבות הפלישה לעיראק, נחשב לאחת הדמויות הבולטות ביותר של הטרור בסוריה בעשור האחרון. הוא הנהיג את ג’בהת א־נוסרה, ייסד את הַיְאֶת תחריר א־שאם, והיה מעורב בהפרות שמוגדרות בידי האו״ם כפשעי מלחמה, לצד מחאות עממיות בסוריה נגד מעשיו.
אך עברו האפל אינו מהווה מכשול בפני פתיחותה של וושינגטון כלפיו. ההגדרה האמריקאית לטרור איננה קבועה, אלא מתעצבת בהתאם לצורך הפוליטי; קבוצה או אדם הופכים ל"טרוריסטים" רק כשהם מאיימים על האינטרסים האמריקאים או של "הבת הברית ישראל", לא כשהם מאיימים על אזרחים בסוריה או בעיראק — ובפועל, הוא אינו מאיים על ישראל כלל אלא מעניק לה מה שלא הצליחה להשיג בעצמה מזה זמן. כך עובר ג’ולאני ממעמד מסוכן למעמד שותף, כל עוד הוא מוכן לבצע את תנאי הפרויקט האמריקאי לעיצוב מחדש של מוקדי הכוח.
ברור שהקריטריון המכריע של וושינגטון בהגדרת טרור הוא "ישראל". כל כוח המתנגד לכיבוש הישראלי או מסכל את תוכניותיו באזור מסווג אוטומטית כ"טרור". והדבר המעניין הוא שהפלגים הללו — חיזבאללה, חמאס ומשמרות המהפכה — מסווגים כגופים שיש לבודדם ולפרקם, למרות שהם אינם תוקפים אזרחים ואינם הורגים ילדים ואינם מונעים מזון ותרופות, כפי שעשתה ישראל בעזה — ואף על פי כן אינם מוגדרים טרוריסטים.
ג’ולאני, לעומת זאת, לא ירה אפילו ירייה אחת לעבר "ישראל" — וזה בדיוק מה שוושינגטון דורשת — וכל פעולותיו התמקדו בליבוי סכסוכים ובביצוע פשעים בתוך סוריה ועיראק, דבר שארצות הברית בהחלט אוהבת ומברכת עליו.
רקורד מדמם
בזמן שוושינגטון מתעלמת מהיסטוריה ארוכה של תמיכה במיליציות, מימון מלחמות ומתן גיבוי פוליטי ל"ישראל" שביצעה את רצח העם המתועד הגדול ביותר בעזה, חשפו בחודשים האחרונים דיווחים כי כוחות מיוחדים אמריקאיים השתתפו במבצעי "פגיעה ישירה באזרחים" בעת חלוקת סיוע הומניטרי לתושבי עזה. כמו כן, מימנה וושינגטון מיליציות חמושות במהלך מלחמת סוריה, ולאחר מכן ביצעה "הצגות" של חיסול מנהיגי אל-קאעדה כדי להלבין את דימויה.
ואילו השליח האמריקאי טום באראק מתאר את ביקור א־שרע בבית הלבן כ"נקודת מפנה" שהופכת את סוריה מ"מקור לטרור" ל"שותפה במאבק בטרור". אך שינוי זה אינו נובע מרפורמה אמיתית, אלא מניסיון להפוך את סוריה לחלק ממערכת אזורית בהובלת וושינגטון הממוקדת בעיקר בכוחות המקורבים לאיראן.
זה מה שמלמד ההסכם המשולש שעליו דיבר באראק, ובו השתתפו מרקו רוביו, חאקאן פידאן ואסעד א־שיבאני. הדבר מעיד על פרויקט שנועד להנדס מחדש את מאזן הכוחות הסורי–הטורקי–הכורדי לטובת ישראל, על ידי שילוב כוחות "סוריה הדמוקרטית" במבנה המשטר החדש, שינוי הגדרת היחסים עם אנקרה, וקיבוע ההרגעה מול ישראל. כלומר "המאבק בטרור" אינו אלא כותרת נוצצת.
גם קריאת הקונגרס לבטל את חוק קיסר ולאפשר ל"סוריה החדשה" להשתלב בכלכלה איננה מהלך הומניטרי לטובת העם הסורי, אלא חשבון אינטרסים שמטרתו לעצב מחדש את המדינה הסורית — הפעם כ"בת ברית נגד ההשפעה האיראנית וחיזבאללה". כך מושלם הנוף האמריקאי: ג’ולאני הוא שותף — כי לבש חליפה וישב בבית הלבן — וחיזבאללה מוגדר טרוריסט — משום שהגן על פלסטין בזמן שהעולם הערבי שתק.
סופר: אל-חנאדק
