לאחר הודאת בראק בכישלון – לבנון בין מו״מ להסלמה

ההכרזות של השליח האמריקאי תום בראק לא היו פשוט מאמר תיאורי שמשקף את אמונותיו; מדובר בהודאה מפורשת שהמַתָּכְנָה האמריקאית לפירוק נשק ההתנגדות נתקלה בקיר המציאות הלבנונית. מאזן הכוחות, למרות כל ההתפתחויות הדרמטיות בשתי השנים האחרונות, עדיין איננו לטובת האמריקאים והישראלים. בראק תיאר את מה שקרה ככישלון בהימור על הצבא הלבנוני שהוא נטול סמכות, ועל ממשלה שהוא כינה משותקת על‑פי עדה ומפולגת על עצמה — מה שהפך את פרויקט “פירוק הנשק” למניפולציה פוליטית המבוססת יותר על לחץ תקשורתי וביטחוני מאשר על תוכנית ביצועית שניתנת למימוש. ההודאה הזו מחברת ישירות בין הקמפיין התקשורתי‑פוליטי לבין ההצגות הצבאיות הישראליות שמטרתן לכפות על ביירות עמדות פוליטיות, לא כדי להתחיל מלחמה רחבה שתעייף את ישראל — ואותה היא לא תפתח בלי ערב ואחריות אמריקאית מלאה.

ההסלמה הישראלית בשטח — ממטוסים בלתי מאוישים שלא עזבו ביום ראשון את שמי לבנון מדרומה למזרחה דרך העיירה הדרומית ובירות לבירות וכפרים סמוכים לארמון הנשיאות בבַעְבְּדָא ועד לתרגיל צבאי בגבול הלבנון שכולל אימון בכניסת לוחמים מלבנון באמצעות מטוסים חלפניים — כל אלו משתלבים בלוגיקה של “לחץ פוליטי מרוכז” על מנת להשפיל את לבנון וממשלתה ולכפה על משא ומתן ישיר עם ישראל ואל קבלת וויתורים תחת אש. יתרה מכך: התרגיל הישראלי בגבול הוגבל לאזור גאוגרפי בודד בלי הבאת כוחות נוספים וחטיבות משוריינות — מה שמראה שהמטרה היא הגנתית, והודעות לחץ פוליטיות ליצירת מצב נפשי, ונֶֽקודת משא ומתן נגד לבנון.

ההסלמה הזו הגיעה לאחר התאמה בין עמדותיהם של שלושת הנשיאים על עיקרון המשא ומתן הבלתי‑ישיר עם האויב — ובנוסף, לבנון אינה סומכת על האויב הישראלי, אשר לא עמד מעולם בשום החלטה בינלאומית, כולל החלטה 1701, והשליך אותה מאחוריו. ישראל שואפת להסכם חדש עם לבנון — הסכם של כניעה, לא של שלום — שמתחיל בפירוק הנשק ולא מסתיים בהענקת לגיטימציה לנוכחות שלו באזור ביטחוני מבודד שכולל את כל אזור דרום הנהר, שהיא לא הצליחה לכבוש צבאי במהלך הפלישה של 67 יום. אזור המבודד הזה הוא חלק מהאסטרטגיה ומהתפיסה הביטחונית הישראלית החדשה (והישנה) שמכווינה להרחיב את אזורי ההפרדה סביב ישות ישראל בכל מדינות הטבעת (סוריה, לבנון, ירדן ומצרים) עד לפרויקט “ישראל הגדולה” שהודגש בבירור על ידי ראש ממשלת האויב, בנימין נתניהו.

שיקום היכולות: סודיות, מסתורין והפתעות אפשריות

לצד הלחץ הישראלי‑אמריקאי ישנו מצב בשטח שונה לגמרי: הצהרות פומביות של כמה ממנהיגי חזבאללה ומידע מודיעיני מצביעים על כך שהארגון סיים שלב של שיקום ובניית היכולות הצבאיות שלו ברמת סודיות ומסתורין גבוהים. הפעולה לא הייתה רק שיקום המלאי המסורתי של נשק, אלא כללה הכנסת טקטיקות צבאיות חדשות, חיזוק חדר הפיקוד והשליטה. העבודה נעשתה תחת מעטה מודיעיני מובנה ובקצב מתוכנן — מה שהופך את גילוי הפומבי של פרטיה כמעט לבלתי אפשרי.

המסתורין כאן הוא חלק מהאסטרטגיה הישנה/חדשה של הארגון, שמטרתה לשמור על אלמנט ההפתעה שמגדיל את האפקטיביות ומחדש את ההרתעה. הזרוע הצבאית־הג’יהאדית בארגון מחכה בציפייה לנקודת זמן שיוכל להפנות בה מכות מדויקות ומחושבות למרכזי הכובד של האויב, ששיבינו מחדש מאזן ההרתעה. המשוואה אינה רק כמותית – מספר טילים או נשק – אלא איך משתמשים בהם, איך מחלקים אותם, וכיצד מקשרים אותם לבחירות טקטיות מפתיעות שונות מהמלחמה הקודמת, שעשויות להפתיע את המערכת הצבאית הישראלית במקרה שהיא תבצע טעות אסטרטגית.

החלטת המלחמה בוושינגטון, לא בתל אביב

הופעתו האחרונה של דונלד טראמפ, במיוחד לאחר שהמציא את ההסכם להפסקת אש לשם בנימין נתניהו — על‑פי התקשורת העברית — מרמזת שההחלטה על המלחמה בלבנון או אפילו באיראן אינה עוד החלטה ישראלית יחידה, אלא החלטה אמריקאית תחילה. האם באמת לטובת וושינגטון לפתוח במלחמה רחבה בלבנון, שיש בה ממשלה פוליטית שהיא תומכת בה והביאה אותה לשלטון? והאם ממשל טראמפ ילך להרפתקה לא מחושבת מול ההתנגדות שאולי יאבד בה את הישגיה האחרונים?!

אין ספק שהמדינה העמוקה של אמריקה שוקלת את מאזןיה האזוריים, הפוליטיים, הכלכליים והפנימיים לפני שהיא נותנת אור ירוק למלחמה חדשה. מציאות זו הופכת הסלמה ישראלית רחבה לפחות סבירה בטווח הקרוב, במיוחד שהעלות של המתקפה עשויה בּרורה הרבה מעבר לרווחים המוצהרים הפעם.

לכן נראה שהמהלך המתקיים בימים אלו — לאחר הכרזת הפסקת האש בעזה — הוא קמפיין לחץ חדש ומרובה‑מדיומים שמטרתו ללחוץ על לבנון פוליטית ובשטח, אך חסרה בו המחוונים שמרמזים על מלחמה רחבה. עם זאת, יש להמשיך ולהיות דרוכים, ועל מקבלי ההחלטות בביירות לעקוב אחר וושינגטון שיש לה את המילה האחרונה בקביעת גורל הסבב הצבאי הזה — אם יתרחש — ואשר אינו סביר מהסיבות שהזכרנו, אף שההיגיון וההגיון לא שולטים עוד בביצוע הפוליטי המסורתי בתל אביב ובוושינגטון, שבהן משתתף מרכיב ההונאה והבגידה בפוליטיקה האמריקאית והישראלית, והצמד הזה עשוי לבצע שוב טעות אסטרטגית אחרת בעזרת חזרה למלחמה בכל רגע. נוסף לכך, התקשורת הישראלית החלה לאחרונה לדון בגידול מחודש של הארגון: “חיזבאללה סירב להתפרק, ואיראן רצה להשיג את הפצצה” — על‑פי הערוץ ה־14 העברי.