לאריג'אני - בן סלמאן: גילוי מעשי של ריסון הסכסוכים ביחסים האזוריים

המושג "ריסון סכסוכים" מתבלט כיום כפתח להבנת השינויים העמוקים בטיב היחסים בין מדינות, הן ברמה הבינלאומית והן ברמה האזורית. לאחר הפגישה שאיחדה את מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, עלי לאריג'אני, עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בריאד, ניכר בבירור כי היחסים בין שתי המדינות נוטים לאמץ גישה זו כבחירה ריאלית לניהול הסתירות המצטברות.

לאריג'אני הודיע כי הצדדים דנו בשיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי, והוחלט שהנושאים הללו יטופלו באמצעות קבוצות עבודה ייעודיות, לשם הסדרת היחסים בצורה מסודרת יותר. כמו כן נדון נושא הסרת המכשולים העומדים בפני שיתופי הפעולה הכלכליים, וכן נידונו צעדים אזוריים להשגת יציבות. הדבר מעיד שריאד וטהראן מבקשות לבנות מערכת יחסים מורכבת, שאינה מבטלת את המחלוקות, אלא כולאת אותן במסגרת שניתן לנהל.

התפתחות זו משקפת את מהות המושג "ריסון סכסוכים" — כלומר, כיצד לנהל אינטראקציה בין מדינות מבלי לגלוש לניתוק מלא או לברית כוללת. התפיסה מבוססת על בידוד הסכסוך לתחומים מסוימים, לרוב צבאיים או ביטחוניים, תוך פתיחת ערוצי שיתוף פעולה בתחומים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. המטרה איננה לסיים את המחלוקות, אלא למנוע מהן להתפתח לעימות ישיר, ובכך לאפשר למדינות ליהנות מהאינטרסים המשותפים, תוך שמירה על מרחב תחרות.

המערכת הבינלאומית שלאחר המלחמה הקרה סיפקה קרקע נוחה להתפתחות מדיניות זו. ארצות הברית שלטה במערכת במשך עשורים, אך עם היחלשותה ועלייתן של מעצמות אחרות כגון סין ורוסיה, נכנס העולם לעידן רב־קוטבי. בסביבה זו, כבר אין בידי מדינה כלשהי את האפשרות לנתק לחלוטין את קשריה עם יריביה, משום שהקשר הכלכלי וההשקה האסטרטגית כופים מודל גמיש יותר. הגלובליזציה, המשברים הכלכליים החוזרים והמלחמות באמצעות שליחים, כולם דחפו מדינות לאמץ את רעיון "ריסון הסכסוכים" כדרך לניהול יחסים.

הדוגמאות המעשיות ממחישות את המודל. היחסים בין ארצות הברית לסין מהווים את הדוגמה המובהקת ביותר: עימות מתמשך סביב טכנולוגיה, טאיוואן והגמוניה עולמית, מול שיתוף פעולה כלכלי אדיר ההופך את השתיים לשותפות המסחר הגדולות בעולם. היחסים בין איראן לטורקיה מבוססים אף הם על סתירות חריפות בסוגיות סוריה, עיראק והקווקז, אך אינם מונעים זרימת אנרגיה ומסחר, ואף לא שיתוף פעולה בסוגיה הכורדית. ביחסי איראן–איחוד האמירויות, על אף מחלוקות חריפות סביב שלושת האיים, מלחמת תימן ונורמליזציה של אבו דאבי עם ישראל, המשיכה דובאי לשמש שער כלכלי עיקרי לאיראן — ואף התקיים דיון על שיתופי פעולה ביטחוניים ימאיים.

היחסים האיראניים־סעודיים מייצגים כיום את הדוגמה הבולטת ביותר ל"ריסון סכסוכים". במשך שנים הייתה העימות חריפה במיוחד, בעיקר בתימן, אך המכות שספגה סעודיה שם, לצד נסיגת המעורבות האמריקאית הישירה באזור, דחפו את ריאד לבחון מחדש את אפשרויותיה. הפיוס בתיווך סיני פתח את הדלת לשלב חדש. פגישת לאריג'אני ובן סלמאן משקפת שלב זה: המחלוקות עדיין עומדות בעינן, סביב הנהגת העולם האסלאמי, סביב היחסים עם ארצות הברית וישראל; אך במקביל מתקיים חיפוש רציני אחר שיתוף פעולה כלכלי וביטחוני מוסדר. כאן בא לידי ביטוי עומק "ריסון הסכסוכים": חיים עם הסתירות, תוך הצבתן במסגרת שאינה מובילה לניתוק או לעימות ישיר.

המודל הסעודי־טורקי מראה אף הוא את אותו נתיב. לאחר שנים של יריבות שהגיעה לשיאה בפרשת חשוקג'י, חידשו הצדדים את היחסים דרך הכלכלה והביטחון, ונחתמו הסכמים בתחומי השקעות, תעשיות ביטחוניות ואנרגיה. יחסי טורקיה־איחוד האמירויות עברו מסלול דומה: עשור של עימות סביב לוב, מצרים וקטאר, הסתיים בפתיחת דף חדש של שיתופי פעולה כלכליים וחתימה על הסכמי שותפות אסטרטגיים.

המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא שהמחלוקות לא נעלמו, אלא הוכנסו למסגרת שניתן לשלוט בה. העימותים נמשכים לרוב באמצעות שליחים או בתיקים מסוימים, אך שיתופי הפעולה הכלכליים, ההשקעתיים והתרבותיים נמשכים ואף מתרחבים. כך, המדינות מצליחות להפחית את עלות העימות ולבנות לעצמן מרחב של יציבות אזורית ובינלאומית.

מכאן ניתן לומר כי פגישת לאריג'אני־בן סלמאן מהווה רגע מכריע במסלול היחסים האיראניים־סעודיים, אך היא בו־בזמן חוליה בשרשרת רחבה יותר של שינויים אזוריים ובינלאומיים, המבוססים על ההיגיון של "ריסון סכסוכים". בהקשר זה, קריאתו של מזכ"ל חזבאללה, השייח' נעים קאסם, לפתיחת דף חדש עם סעודיה המבוסס על דיאלוג, משתלבת באותו מסלול.

הכלכלה הפכה לגורם המאחד הכופה שיתוף פעולה, בעוד המחלוקות נותרים כלואים בתוך מסגרות שאינן מאפשרות הסלמה כוללת. כך מתעצב לנגד עינינו סדר אזורי חדש המבוסס על איזונים ואינטרסים משותפים, ולא על הדרה או עימות פתוח.

במובן זה, אין לראות בפגישה האיראנית־סעודית ובקריאתו של השייח' קאסם אירועים פרוטוקוליים ודיפלומטיים בלבד, אלא מימוש מעשי של מדיניות המתקבעת באזור ובעולם — מדיניות שבה סכסוכים ושיתופי פעולה מתקיימים במקביל, ושבה שיתוף פעולה והגנה משותפת הופכים לאפשריים גם בין יריבים היסטוריים, כל עוד המטרה המשותפת היא הימנעות מהמחיר הכבד של עימות כולל.