17:19 זמן קודס הכבושה
ההתקפה הישראלית האחרונה על סנעא היוותה ציון דרך חשוב בהקשר של הסכסוך האזורי המסובך. היא לא נתפשה רק כהתקפת חיסול שנועדה להכות מנהיגים בולטים, אלא כשליחה של מסר פוליטי-מודיעיני המנשא הימוריים מרובים. תל אביב, שקועה במלחמת שחיקה ארוכה עם כוחות ההתנגדות, רצתה באמצעות המבצע להראות את יכולתה להגיע ללב תימן, ולהדגיש את בעלותה על מאגר מטרות מתקדם. אולם הניסיון הזה הציב שאלות גדולות יותר בנוגע ליכולתה להתמודד עם התגובה, ולגבי אם היא דחפה להסלמה שלא ניתן היה לחזות אותה.
הפעולה עצמה נראתה כמצג כוח מודיעיני יותר מאשר הישג צבאי מוחלט. המידע עליו התבססו הגורמים הישראלים, אם נניח שהוא היה מדויק, לא ייצר שינוי מהותי במאזני הכוחות בסכסוך. להפך, הוא העניק לסנעא הזדמנות נוספת להציג את עצמה כשחקן אזורי היכול להפוך את המתקפה להישג פוליטי. וזה מסביר את תגובותיה המהירות של הכוחות המזוינים התימניים, שעסקו בהפיכת ההתקפה להזדמנות להדגיש את נוכחותם במשוואת ההרתעה.
מקורות יודעי דבר אמרו לאתר "החנדה" כי "התגובה על חיסול תהיה מורכבת, ושסנעא שלחה מסרים בכיוונים שונים כדי להתריע מפני שקיעה בביצה של דם בתוך שטחה, כי זה לא יישאר ללא תגובה, במיוחד אם זה ילווה בעמדות תומכות לישראל בתקופה רגישת זו". המסר הבולט כאן הוא שהתימן לא תישאר אדישה מול כל ניסיון להפוך את אדמותיה לשדה חיסול או חשבון פנימי לטובת ישראל.
התגובה לא איחרה לבוא. הכוחות המזוינים התימניים הודיעו על תקיפה של בניין המטה הכללי הישראלי באמצעות רחפן מסוג סמאד-4, והדגישו כי המבצע נועד להיות תגובה ישירה להפצצה. התפתחות זו לא הייתה סתם תגובה סימבולית, אלא העידה על מעבר הקרב לרמה איכותית חדשה, שבה הותקפו המוסדות הצבאיים הרגישים ביותר של האויב בלב מערכת הפיקוד שלו. הדבר מחזק את לוגיקת ה"תגובה המורכבת" שהוזכרה על ידי מקורות, שמשלבת בין מימד המבצע לבין המסרים הפוליטיים הברורים.
הצעדים של תימן מעידים כי השפעת ההפצצה לא תישאר מוגבלת רק למבצע עצמו. ברגע שתל אביב ניסתה להציג את כוח ההרתעה שלה, היא מצאה את עצמה מול מציאות שונה: תגובה ישירה תימנית שפוגעת בסמלים של ריבונותה הצבאית. וזהו פרדוקס החושף את עומק המשבר בצה"ל, שמחפש כל הישג כדי לשוב ליזום, אך נתקל ביכולת היריבים להפוך את השולחן במהרה.
בהיבט האזורי, התמונה מציבה אתגר נוסף. ההפצצה, במקום לחזק את תדמית ישראל ככוח מרתיע, העניקה לסנעא הזדמנות להטמיע את נוכחותה ככוח אזורי עצמאי, בעל החלטות משלו שניהל את הסכסוך בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלה, תוך הדגשת המסר שכל מעורבות ערבית בתמיכה בישראל תיחשב כהשתתפות ישירה בקרב. זהו נושא רגיש, במיוחד לאור הניסיונות של כמה בירות לשנות את יחסיהן עם הישות הישראלית או לפתוח ערוצי שיתוף פעולה אתן בנושאים ביטחוניים.
אין ספק שההפצצה הישראלית נושאת עמה רצון לבדוק את גבולות היריבים, אך במקביל, היא חשפה את מגבלות יכולת ישראל לשלוט בהסלמה. כל פעם שתל אביב ניסתה להציג את כוחה באמצעות חיסול או תקיפה מדויקת, היא מצאה את עצמה מול תגובות מורכבות שמפחיתות את תמונת ההרתעה שלה ומעמיקות את המבוי הסתום האסטרטגי שלה. וזה היה ברור בתגובה התימנית האחרונה, שלא התמקדה רק בצד הצבאי, אלא כללה גם ממדים פוליטיים ומסרים אזוריים העולים על הרגע הישיר.
החיסול הישראלי בסנעה היה יותר מהמרה לא מחושבת מאשר הישג ביטחוני. ישראל רצתה להראות שהיא יכולה להכות בעומק, אך העניקה לסנעה תירוץ להאיץ את פעולותיה ולהגביר את מעמדה כצד המסוגל לכפות משוואות חדשות. עם כל תקיפה תימנית נגדית, התמוססה יותר ויותר תדמית ההרתעה של ישראל. מה שמתברר באופק הוא המעבר של הסכסוך לשלב חדש של עימות מורכב: שילוב של מלחמה מודיעינית פתוחה, תקיפות צבאיות הדדיות, ומסרים פוליטיים חדים שההצטרפות לצד ישראל ברגע הזה לא תהיה בחינם.
סופר: אל-חנאדק
