החוקר ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת הרווארד, סטיבן וולט, אומר משפט המסכם מבט ביקורתי על טיב השינויים המתחוללים באזור: "ככל שהמצב משתנה, כך הוא נשאר כפי שהוא". משפט זה מסכם את השינויים שפקדו את האזור מאז לאחר שנת 2001, בנוגע ל"מזרח תיכון חדש" – רעיון שארצות הברית מקדמת זה עשרות שנים אך תמיד נתקל במציאות שאינה מאפשרת לה למצוא פתרון שורשי ליישום סדר יומה, על רקע חוסר יכולת הכוחות הבינלאומיים והאזוריים לכפות הסדר כולל, במיוחד בנוגע לעניין המרכזי – הסוגיה הפלסטינית.
במשך חצי מאה, כל אירוע גדול באזור הוצג כ"רגע מכריע": מלחמת 1967, הסכם קמפ דייוויד, אוסלו, פלישת עיראק, האביב הערבי, ועד ל־7 באוקטובר 2023. אך למרות שינויי מפת ההשפעה והבריתות, המבנה העמוק של חוסר היציבות לא השתנה. המשוואה הבסיסית השלטת באזור – מאבק על השפעה ללא כוח דומיננטי – ממשיכה לעצב את המציאות.
השינויים עליהם מצביע וולט – החל מהחלשת כוחות "ציר ההתנגדות" כתוצאה מהתקיפות הישראליות, דרך העברת מרכז הכובד הערבי למדינות המפרץ, הירידה בתפקיד הרוסי עקב אוקראינה, ואף סדק בתדמית ישראל במערב – כולם סימנים חשובים. אולם הם נותרים שטחיים אם אינם נמדדים במידת התקרבות האזור לטיפול במשבריו המבניים. בפועל, משברים אלו עדיין קיימים, ואף הפכו מורכבים יותר, במיוחד לנוכח היעדר פרויקט מדיני אזורי המסוגל לשלב בין מושג הביטחון לבין מושגי הלגיטימיות והזכויות.
הסוגיה הפלסטינית נותרה מצפן החושף את רצינותו של כל דיבור על מזרח תיכון חדש. מאז 2023 חצה מספר השהידים הפלסטינים את רף עשרות האלפים, בעוד שישראל ממשיכה במדיניות הכיבוש והמצור, ללא כל תהליך מדיני רציני. עם ירידת הסיכוי לפתרון שתי המדינות, ניצבת האזור בפני שתי אפשרויות מרות: המשך מצב הכיבוש הקבוע, עם התפרצויות מחזוריות של אלימות, או חיפוש אחר מתווים פוליטיים חדשים שטרם גובשו, וייתכן שיהיו מורכבים אף יותר מרעיון שתי המדינות – כפי שמעריך וולט.
למעשה, התחרות האזורית לא פחתה אלא קיבלה צורות חדשות. סעודיה, איחוד האמירויות, קטר, מצרים, טורקיה ואיראן פועלות במרחב רב־קוטבי, בו כל מדינה מנסה למשוך אליה את המעצמות הגדולות לחיזוק מעמדה. עם זאת, פעילות זו אינה מובילה בהכרח ליציבות, ואף עלולה להחריף את שבריריות האיזונים, במיוחד כשמוסדות הפעולה הערבית המשותפת – כמו הליגה הערבית או מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ – חסרי יכולת למלא תפקיד משמעותי.
ארצות הברית, שניסתה לא אחת לצמצם את מעורבותה הישירה במזרח התיכון, נותרה צבאית ופוליטית שחקן מרכזי במשוואותיו. ממשל הנשיא דונלד טראמפ השתתף במתקפה נגד איראן ותמך במבצעים הישראליים בעזה, בעוד שדברי "הפנייה לאסיה" נותרו בגדר כוונה דחויה יותר מאשר אסטרטגיה מיושמת. המשכיות הנוכחות האמריקאית, למרות כל השיח על נסיגה, חושפת שוושינגטון מבינה שכל ריק שהיא תשאיר ימולא על ידי יריביה או מתחריה, מה שהופך את הניתוק מהאזור לבלתי מציאותי, לפחות בעת הזו.
המסוכן יותר במציאות הנוכחית הוא שהיא מהווה קרקע פורייה לחזרת הקיצוניות המזוינת. היעדר צדק בפלסטין והחרפת הדיכוי הפוליטי במדינות ערב רבות משחזרים את שיח האלימות ומספקים דלק לאג'נדות קיצוניות שתמיד יש מי שינצלן. כאן טמונה חששן של כמה מבירות המפרץ: גם אם אין להן סדר עדיפויות פוליטי גבוה לפתרון הסוגיה הפלסטינית, הן מבינות שהמשך המצב ללא פתרון מהווה איום על ביטחונן הפנימי.
מנגד, ירידת תדמיתה של ישראל בעולם, במיוחד במערב, היא שינוי פוליטי שלא ניתן להתעלם ממנו. סקרי דעת קהל אחרונים בארצות הברית ובאירופה מצביעים על עלייה במספר הקולות המבקרים את המדיניות הישראלית, ואף האשמות בביצוע פשעי מלחמה או רצח עם. ירידה זו באהדה הבינלאומית עשויה להוות לחץ על תל אביב, אך לבדה לא תשנה את מדיניותה אם לא תלווה בלחץ פוליטי וכלכלי מאורגן.
בסיכומו של דבר, "המזרח התיכון החדש" כפי שהוא משווק בשיח הפוליטי והתקשורתי, אינו אלא שחזור של תנאי "המזרח התיכון הישן", עם שינויים בתפקידים אך לא בכללים. הכוח עדיין קודם ללגיטימיות, הדיכוי מקדים את הרפורמה, והשחקנים האזוריים שואפים לבצר את מעמדם יותר מאשר להשתלב ביוזמות קולקטיביות ליציבות.
כל מעבר אמיתי למזרח תיכון שונה לא יהיה אפשרי ללא טיפול שורשי בלב הסכסוך בפלסטין, וחיבור הביטחון האזורי לצדק הפוליטי. עד שזה יקרה, ימשיך המשפט של וולט לתאר את המציאות: "ככל שהמצב משתנה, כך הוא נשאר כפי שהוא".
