האסטרטגיה הצבאית החדשה: התקפה במקום הגנה!

לפני מספר ימים קיימה אגף המטה הכללי של צה״ל, בראשות הרמטכ״ל גנרל אייל זמיר, ישיבה מיוחדת שבמסגרתה נערכה סקירה אסטרטגית מקיפה של האיומים הביטחוניים שהעומדים בפני ישראל. ישיבה בקנה מידה כזה לא התקיימה זה כשנתיים — מאז מבצע עזה — מה שמעיד שישראל ממשיכה להרגיש בסכנות קיומיות. לפי הדלפות תקשורתיות מסיכומי הדיון, האיומים אף הוותהו מורכבים יותר, בעקבות הרחבת זירות האיומים במוקד ההתנגדות.

עיקרי המסקנות מתקשורת ישראלית:

1. מהווה לצורך אזורים מבוצרים לאורך כל “גבולות ישראל”
   על פי צה״ל, כל הגבולות צריכים לכלול מאז ומעולם אזורים מרחיקים — כפי שכבר קיימים מול עזה, סוריה ולבנון. לעומת זאת, בגבולות עם מצרים וירדן המצב פחות ברור, אף על פי שיש הסכמי שלום:

   • בגבול מצרים, בהתאם להסכם קמפ דייוויד (1978), צה״ל מניח שהמצרים מוגבלים בפריסה קרובה לגבול, ולכן אינם מהווים איום.

   • בגבול ירדן, נחשבת הממלכה לפחות מאיימת מבחינה צבאית, ועמק הירדן מהווה למעשה אזור מרחיק שניחן בתפקיד פרקטי, למרות שהוא לא מגונן על יישובים קרובים באזורים מסוימים. מספר חדירות של ברחנים או פעילים מזיקים גם הם זוהו.

2. היצע למעבר גורף לתקיפה מונעת ולאפשרות הגנה בלבד
   מאז “שיטפון אל-אקצא”, כאשר צה״ל מבצע תקיפות שוטפות בעזה, בסוריה ובלבנון — כדי למנוע בנייה מחודשת של כוחות עוינים שמהווים איום גדול.

3. הגדרת הצלחה מותאמת לגזרת האויב

   • בעזה: המטרה היא למנוע איש את עמו מחזרת הקיבוץ הצבאי של הפלגים כולל.

   • בלבנון: המטרה – לא השמדה של חיזבאללה, אלא מניעת נוכחות משמעותית בלבנון הדרומית והמשך לחץ למניעת פיגועים רחבי-היקף גם מעומק לבנוני.

   • בסוריה: המצב שמרני יותר — ישראל תימנע מהתערבות ישירה בגבול הסורי, אך תתערב בנקודות ספציפיות כפי שהיה לאחרונה בסווידא.

4. מדיניות ארוכת טווח כנגד תימן ואיראן
   צה״ל כבר מגדיר מדיניות משותפת ויועדת לתקופה שלאחר הלחימה בין 13 ל־24 ביוני. החלק המרכזי במבנה זה יוטל בידי מפקד “פיקוד העומק” החדש, גורם שעמד בראש המערכה בחאן יונס בשנים 2023–2024, גנרל דן גולדווס.

נקודות אסטרטגיות חשובות לניתוח "ציר ההתנגדות":

1. שינוי אסטרטגי מדרוך להגנה לתקיפה
   המעבר להיערכויות התקיפה המונעת מרמז על כך שישראל לא רואה באף הסכם הפסקת אש עוגן בטוח לטווח ארוך. מומלץ לצד ההתנגדות להיערך להתקפות פתאומיות ולחתור לפיתוח מנגנוני רתע חדשים במעבר.

2. הכרה באילוץ להשגת היעדים
   על־פי הדיונים, אין מדובר בפרויקט השמדתי, אלא בהגבלת מילוי חוזר של היכולות הצבאיות, הן בעזה והן בלבנון. בכך, כוחות ההתנגדות הוכיחו שוב כי ההרס הרב אינו משיג נצחון קבע.

3. חוסר האמון ביכולת ההרתעה של ישראל לטווח ארוך
   הצורך ביצירת אזורים מרחק ודגש על התקפות יזומות מעיד כי צה״ל אינו סומך כלל על הרתעה בלבד. זוהי הזדמנות לפיתוח אסטרטגיות תגמול ממוקדות ויצירת נוכחות יזומה.

4. אחדות זירות ומעבר לכוחות התיאום
   ההכרה כי יש להכין תכנית ארוכת טווח גם בעניין איראן ותימן מהווה עידוד לתיאום בין זירות ולהרחבת שיתוף הפעולה בין כל הכוחות.

5. איום בהתקפות מיוחדות “מאחורי הקווים”
   צה״ל מצביע על אפשרות להתקפות קומנדו או חדירות, דרך שיטות של יחידות מיוחדות או מתקפות הימכנות. גם כאן, יש צורך דחוף לחזק מודיעין, סיכול ובעיקר היערכות לשטח פתוח.

להערכתך, אסטרטגיה זו אינה מאותתת על הסכמה לסדר חדש או הישגים מרחיקי לכת, אלא על חשש מהיעדר תוצאה חלקית ולא נחרצת. מתוך כך נולד הצורך בהרחבת הכוונה הגמורה בנושא — כולל הפעלת מערכים מתואמים, חיזוק הלאומיות והביטחון המרחבי בכל זרועות פעולת ההתנגדות.