הפסדים כלכליים והסתרה תקשורתית: ישראל במלכודת הטילים האיראניים

איראן וישראל נכנסו לעימות פתוח מהחמורים בעשורים האחרונים בעקבות תוקפנות ישראלית בוטה. איראן שיגרה סדרת טילים בליסטיים מדויקים לעבר מטרות אסטרטגיות בתוך ישראל, מה שהדגיש את מגבלות יכולות ההרתעה ויצר מצב של מצור ממשי, תוך פגיעה בתשתיות חיוניות ושחיקת המערכים ההגנתיים.

המטרות המדאיגות ביותר היו נמל חיפה ובית הזיקוק "בז"ן". דו"חות תיעדו נזקים שתוארו כמשמעותיים על ידי מומחים, במיוחד בצנרת הזיקוק, מה שהוביל להשבתה של הפעילות. לפי הדיווחים, חברת "סונול" נאלצה לצמצם או להפסיק את האספקה, מה שהשפיע באופן ישיר על מגזר האנרגיה בישראל.

בריאיון מיום 16 ביוני, אמר סקוט ריטר, קצין לשעבר בחיל הנחתים וחבר בצוות האו"ם לפיקוח על נשק בעיראק: "הזיקוק לא ספג מכה כזו מאז הקמתו, וישראל מנסה להסתיר את האירוע מסיבות מורליות."

אך לא מדובר רק בכך; ההתקפות כוונו גם לנמל התעופה בן גוריון ולמתקנים צבאיים בדרום, מה שגרם לישראל להסיט טיסות ולהעביר מטוסי קרב לקפריסין מחשש למתקפות ישירות.

איראן השתמשה בטילים בליסטיים מדור ראשון, בבחירה שנראית מכוונת. טילים ישנים ששודרגו לדיוק גבוה, כחלק מטקטיקה שנועדה להתיש את מערכות ההגנה האווירית של ישראל: "הטילים האיראניים ישנים, בני כעשרים שנה, אך מה ששודרג בהם הוא הדיוק. המטרה היא להפעיל את מערכות ההגנה הישראליות באופן מתמשך", אמר ריטר.

אכן, ישראל יירטה חלק מהטילים, אך אלו שנותרו פגעו במטרות אזרחיות, תעשייתיות וצבאיות, כולל תחנות כוח, מחסנים ובתי מגורים. אנליסטים מציינים שמערכות "כיפת ברזל", "חץ" ו-"THAAD" פועלות במלוא הקיבולת, כאשר דיווחים אמריקאיים מצביעים על כך שמלאי הטילים המיירטים הולך ואוזל – סימן למשבר בתחמושת ההגנתית.

עלות ההגנה היומית מוערכת בכ-120 מיליון דולר. אך ההשפעה האמיתית ניכרת בקיפאון הכלכלי, בירידה בייצור התעשייתי ובמשבר דלק שמתחיל להשפיע על התחבורה ושרשראות האספקה.

התגובה האיראנית לא הייתה מקרית, אלא התבססה על תקיפות מדויקות נגד מוקדי כוח כלכליים וצבאיים. טהראן לא ביקשה להרחיב את העימות או לגרום להרס כולל, אלא להציג את יכולתה להתשה מתמשכת.

עוצמת התקיפות היומיות מצביעה על כך שהעימות מכוון לעומק הישראלי וליכולתו לעמוד כלכלית וביטחונית. תל אביב ניסתה להמעיט בחשיבות ההתקפות בתקשורת, אך הדלפות הצביעו על העברת מטוסי קרב לקפריסין, דבר שמעיד על הכרה פנימית בחומרת האיום.

ריטר מאשר: "ישראל ביקשה נשק חודר ביצורים כדי לפגוע במתקנים הגרעיניים של איראן, אך לא הצליחה להשתמש בו בהצלחה בתימן נגד יעדי אנצאראללה; ואיראן מחוזקת הרבה יותר לעומק."

נראה שההנהגה הישראלית בוחרת בהכחשה במקום בהודאה, מה שמעיד על כשל באיזון ההרתעה שישראל הייתה רגילה לכפות.

הפסקת פעילות בז"ן השפיעה מידית על חברת "סונול", מפיצת הדלק השלישית בגודלה בישראל, שהודיעה על צמצום באספקה. הדבר מעיד על שבריריות עתודות האנרגיה וכישלונה של ישראל בבניית מערכת עמידות לוגיסטית למצב של מלחמה.

למרות ההצהרות האמריקאיות התומכות, בתוך ארה"ב יש קרע גובר. גורמים בממשל, בעיקר מהזרם הפופוליסטי-שמרני, מזהירים מפני הידרדרות לעימות ישיר עם טהראן. "זו לא המלחמה שלנו", כך דווח בעיתונות האמריקאית ממקורות המזוהים עם מחנה "אמריקה תחילה".

הקונגרס פועל להגביל את סמכות הבית הלבן להרחיב את התמיכה הצבאית, מה שמעיד על דאגה מבנית מהסתבכות בלתי נגמרת.

בסופו של דבר, ישראל ניצבת מול משוואה מסוכנת: תקיפות מדויקות יומיומיות, תשתיות מתפוררות, כלכלה מתכווצת ובעל ברית ששוקל את צעדיו. המלחמה נמשכת, והיא לא רק על אדמת טהראן – והמצור כבר אינו תיאורטי בישראל, אלא מציאות מוחשית. לא דרושות תמונות של הרס כדי לאמת זאת – המספרים מדברים.