ההסכם המסחרי הסיני-אמריקאי: בין הרגעה להסלמה

היחסים הכלכליים בין סין לארצות הברית נחשבים לאחד מצירי הכלכלה העולמית החשובים ביותר במאה ה-21, אך יחסים אלה חוו שינויים עמוקים בשנים האחרונות, במיוחד מאז עליית ממשל הנשיא דונלד טראמפ לשלטון בשנת 2017. תקופה זו סימנה נקודת מפנה קריטית בגישת ארה"ב כלפי סין, כאשר עברו ממדיניות של "ריסון רך" ושיתוף פעולה כלכלי מותנה למדיניות התקפית מובהקת, המטילה על סין את האחריות לחוסר האיזון במערכת הסחר העולמית.

על רקע שינוי זה, פרצה מה שנודעה כ"מלחמת הסחר" בין שתי המעצמות, עם הטלת מכסים הדדיים והסלמה רטורית סביב נושאים כמו גניבת טכנולוגיה, סובסידיות ממשלתיות וחוסר איזון במאזן הסחר. ההסלמה התרחשה על רקע שינויים גיאו-פוליטיים מקבילים, ביניהם:

• עלייתה של סין ככוח כלכלי וטכנולוגי המתחרה על הנהגה עולמית.

• התחזקות מגמות הבדלנות וההגנה במדיניות החוץ האמריקאית.

• ירידה באפקטיביות המוסדות הרב-צדדיים ובראשם ארגון הסחר העולמי.

• החרפת המתחים במזרח אסיה, במיוחד בים סין הדרומי ובטאיוואן.

על רקע זה, הפך ההסכם המסחרי שנחתם בינואר 2020, המכונה "הסכם השלב הראשון", ליותר מעסקה כלכלית – לכלי פוליטי במסגרת עימות אסטרטגי כולל המעצב מחדש את הסדר העולמי.

המסמך הנוכחי עוסק במהלך ההסכם המסחרי בין ארה"ב לסין, אשר נחתם בינואר 2020 בניסיון לבלום את השלכות מלחמת הסחר שהתלקחה תחת ממשל טראמפ. המחקר סוקר את הרקע הפוליטי והכלכלי שעמד מאחורי ההסכם, מפרט את הסעיפים המרכזיים הנוגעים לרכישות סיניות, הגנה על קניין רוחני, מדיניות מוניטרית ומנגנוני אכיפה.

אולם ההסכם לא הצליח לחולל שינוי מהותי בטיב היחסים בין הצדדים, וההסלמה חזרה במהרה, במיוחד תחת ממשל ביידן שהרחיב את העימות גם לתחומים טכנולוגיים וגיאו-פוליטיים. המחקר מנתח גם את השפעת ההסכם על מערכת הסחר העולמית ומציג את ההתפתחויות העכשוויות ביחסים הדו-צדדיים, המרמזות על מעבר לעימות אסטרטגי נרחב שעשוי להוביל למלחמה קרה חדשה.

לסיכום, ההסכם המסחרי בין סין לארה"ב בינואר 2020 מהווה צומת חשוב ביחסים בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם, אך לא סימן את סיום הסכסוך אלא הפוגה זמנית בתוך עימות עמוק ומורכב יותר. ההסכם שיקף גישה פרגמטית זמנית מצד שני הצדדים להקלת המתיחות בתוך מציאות כלכלית עולמית קשה, אך לא טיפל בשורש המחלוקות: פערי הכוח, התחרות הטכנולוגית והתחזקות הריבונות הלאומית. המתח חזר במהרה, במיוחד עם ממשל ביידן, שלמרות שינוי בגישה, שמר על ליבת האסטרטגיה האמריקאית – בלימת סין ומניעת הפיכתה לכוח גלובלי שולט. העימות נמשך במישורים רבים: סנקציות כלכליות, עימותים גיאו-פוליטיים בים סין ובטאיוואן, מירוץ טכנולוגי ועיצוב מחדש של הבריתות הבינלאומיות.

בהקשר הזה, לא מדובר עוד רק ב"סכסוך מסחרי", אלא בעימות מבני בין שני מודלים כלכליים ופוליטיים מנוגדים, המשנים את פני הסדר העולמי כולו. בהיעדר מנגנון ברור לניהול העימות, גוברים הסיכויים לעימות ישיר – בין אם בסחר ובין אם בצבא. ההבנה של מורכבות מערכת היחסים הזו אינה עוד עניין אקדמי אלא תנאי בסיסי להבנת עתיד הכלכלה העולמית ויציבות הסדר הבינלאומי. העתיד לא ייקבע רק בוושינגטון או בבייג'ינג – אלא בדרך שבה ינוהל העימות: האם יוביל לאיזון תחרותי יציב, או למלחמה קרה חדשה שתאיים על כולם?