טראמפ במפרץ: שותפות כלכלית או רִיק פוליטי?

ביקורו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במפרץ כלל תחנות רבות, שהתפרשו בין סעודיה, קטר ואיחוד האמירויות. בעוד העיניים היו נשואות לתוצאות פסגת ארה"ב–המפרץ, במיוחד בנוגע למלחמה של ישראל בעזה, דברי נציגי המדינות נותרו דהויים, ולא חרגו מעבר לחזרה דיפלומטית שגרתית, מבלי להציע יוזמה קונקרטית או חזון מעשי לסיום הסכסוך המתמשך – במיוחד לנוכח הסירוב הישראלי הגלוי לפתרון שתי המדינות, אפילו כבסיס פתיחה למשא ומתן.

גם הנאום האמריקאי עצמו היה חסר יוזמות. למרות שהפסגה הוצגה כהזדמנות ל"עיצוב מחודש של מערכת היחסים האמריקאית–מפרצית", ואף כ"היסטורית" כלשונו של טראמפ, הוא לא הניח על השולחן תוכנית כוללת לפתרון אף אחד מהנושאים המרכזיים. הלחצים האמריקאים – לפחות עד כה – לא הניבו עסקה בין חמאס לישראל, שכן ישראל אינה מעוניינת לסיים את הלחימה, ואין תכנית אמריקאית ברורה לקידום פתרון כזה. מצב דומה שורר גם בנושא התקיפות הישראליות בלבנון, עתיד היחסים עם סוריה, המלחמה באוקראינה והמגעים עם איראן. הצהרותיו של טראמפ התמקדו במסרים כלליים על "יציבות" ו"שיתוף פעולה כלכלי", מבלי להציג תוכנית פעולה או מחויבות פוליטית חדשה.

הנוכחות האמריקאית, שלרוב נתפסת באזור כ"ערבות ביטחונית", לוותה הפעם בהקשר שונה. על רקע המתח עם איראן מאז 7 באוקטובר, מדינות המפרץ – כפי שרמז טראמפ עצמו – ציפו לאותות או מהלכים צבאיים, אך התאכזבו מהטון הכללי של דבריו, שחזר על רצונו להגיע ל"הסכם חדש" עם טהראן. הדבר מרמז שהסלמה צבאית אינה על סדר היום של ממשלו, אלא שיש רצון לפתוח מחדש ערוצי משא ומתן מתוך עמדת כוח.

חוסר ההכרעה או העמימות האסטרטגית אינם חדשים. במשך שנים, מתקשה וושינגטון להגדיר את חזונה כלפי המזרח התיכון – בין רצון לצמצום המעורבות והוצאותיה, לבין חזרה לתפקיד "המבוגר האחראי". התוצאה: מדיניות מתנדנדת, ביקורים נשיאותיים עמוסי סמליות אך דלים במסר אסטרטגי ארוך טווח.

ביקור טראמפ לא חרג מהקו הזה. גם בסוגיות המסובכות ביותר – כמו הסכסוך הפלסטיני–הישראלי, או עתיד היחסים בין מדינות המפרץ ואיראן – לא נמסרו כל עמדות ברורות או מסרים שיש בהם כדי לשבור את הקיפאון. נדמה שממשל טראמפ פשוט מנהל את הזמן עד שהאירועים – מבית או מבחוץ – יכריעו עבורו.

בקטר, הדגש היה צבאי. הביקור בבסיס אל-עודייד היווה תחנה חשובה, אך התמקד באישרור המסורתי של "ברית יציבה" ו"חשיבות הבסיס", מבלי לקשור את הנוכחות הצבאית לתפיסה כוללת של ביטחון האזור. האם יש לווית כוח זו מטרה ברורה? האם יש אסטרטגיית הגנה חדשה לאזור? טראמפ לא ענה.

אפילו ישראל, שבדרך כלל היא הנהנית הישירה מכל ביקור נשיאותי אמריקאי באזור, לא זכתה הפעם למה שהתרגלה לקבל. בעוד גוברת הביקורת הבינלאומית על מדיניות ממשלת נתניהו – במיוחד בעזה – טראמפ לא הביא עמו חידושים. לא לחץ להפסקת אש, ולא הציע נוסחה ריאלית למשא ומתן.

התחנה האחרונה באמירויות התמקדה בכלכלה, ללא הכרזות משמעותיות או יוזמות אסטרטגיות. הפגישות שידרו מסר של "עניין אמריקאי מתמשך", אך לא מעבר לכך.

בעומק הדברים, מה שנעדר מהביקור הזה היה החזון. טראמפ, למרות נוכחותו והצהרותיו, לא הציג מפת דרכים לשום סוגיה מרכזית במזרח התיכון: לא לביטחון המפרץ, לא ליחסים עם איראן, ולא לעתיד המלחמה בפלסטין הכבושה.

ייתכן שההיעדר הזה נובע מהעיסוק הפנימי האמריקאי – הבחירות הקרובות, הכלכלה, הפוליטיקה. וייתכן שמדובר בשינוי עמוק יותר בתפיסת תפקידה של ארה"ב בעולם. אבל מבחינת האזור, היעדר החזון הזה איננו עניין שולי – אלא ריק אסטרטגי שעלול להתמלא, בעתיד הקרוב, על ידי שחקנים אחרים ודרכי פעולה חד-צדדיות, שיצמצמו את מרחב הדיפלומטיה ויגדילו את ההפתעות.