17:22 זמן קודס הכבושה
המושג "חדירה לחברות" הוא מונח ששמענו עליו רבות, אך האם אי פעם חשבנו כיצד היא מתבצעת בפועל? לרוב, האדם מתעלם ממה שאינו רואה, ובונה את תפיסתו על סמך נתונים מוחשיים בלבד. אך החלק המוסתר הוא תמיד המסוכן יותר. מה שנראה במלחמות או בניסיונות של ישראל לשלוט במדינה או בעם, הוא רק הצד הגלוי – זה שנראה כמו פעולה צבאית בלבד. אבל מה שנותר בצל, הוא הכלי המרכזי של השליטה: "החדירה הרכה".
בחדירה מסוג זה, ישראל מזהה את החברות הפגיעות – אלו שחסרות חסינות תרבותית וחברתית – ומנצלת את הפירצה כדי לחולל שינוי עמוק במבנה הערכי והחברתי. כך קרה בדיוק מאז שישראל השתלטה על פלסטין והחלה בהתיישבות בה: תהליך תצפית שקטה ומדויקת על הסביבה והמגזרים הערביים השכנים, במטרה לגבש אסטרטגיה שתאפשר לה לחדור לעומק העולם הערבי ולשמר את נוכחותה האזורית.
יש להבין כי רגע הופעת החדירה איננו רגע ביצועה – הביצוע מתרחש הרבה קודם לכן, ומה שמתגלה בהמשך הן רק התוצאות. כך למשל, "מסמך קִיוּנִים" שפורסם בשנת 1982 על ידי המרכז למחקרים אסטרטגיים בישראל, מציין כי מטרת ישראל לטווח הארוך היא "פירוק המדינות הערביות", מתוך תפיסה כי הפירוק הזה הוא "המפתח לשימור ההתיישבות בישראל". המשמעות היא שהתכנון התחיל עשורים קודם לכן – מה שמעיד על אסטרטגיה ארוכת טווח.
החדירה מתבצעת באמצעות כלים מגוונים:
החדרת נרטיבים ציוניים כוזבים לתוך תוכניות הלימודים של מדינות היעד, כמו הפצת הרעיון שפלסטין היא "זכות לגיטימית לעם היהודי", ושארצם נמתחת "מהים עד הנהר".
קידום נרטיבים מעורבים בתודעת הנוער הערבי, דרך ארגונים בינלאומיים שמציגים את מה שעשו היהודים כ"מעשה אזרחות", ולא ככיבוש. גם כשהמסרים עטופים בסיסמאות כמו "סובלנות בין דתות" – קשה להצדיק באמצעותן גזילה של אדמה ועם. ואם יש התנגדות ערבית – המתנגדים מסומנים כקיצוניים, שונאי יהודים או תומכי טרור, מבלי להתייחס לאלימות המקורית מצד ישראל.
חדירה לתוך מערכות פוליטיות במדינות ערב וניצול השחיתות של שליטים, לאחר מעקב ממושך על חולשותיהם. לדוגמה, אם המנהיג נמשך לעוצמה – ישראל תפעל מכיוון זה. ואם הוא מונע מכסף – ייעשה שימוש בכלי זה.
החדירה איננה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לבניית דור חדש שאינו מגיב באותה רגישות שהייתה לדורות קודמים כלפי ישראל. כך מתערערות הערכים המרכזיים של החברה הערבית, עד שמאבק פלסטין הופך לעניין שולי. בהמשך, מתקבל הנרטיב הישראלי ונתפסת ישראל כ"ישות לגיטימית", בעוד שהגבולות המוסריים של החברה עצמה נשחקים.
בשלב הזה החברה נכנסת למצב של כניעה רעיונית, וממנה עוברת לכניעה בפועל – שלב בו נעלמות היוזמות להתנגדות, בשל קיפאון תודעתי שמונע תגובה אפקטיבית.
המטרה ברורה: ישראל מנסה להציג את שליטתה כהתקרבות חיובית ו"ברית של פתיחות". אך האם ניתן לכונן ברית עם גורם שמהותו היא גזילת אדמות ודיכוי עמים? מהלך כזה מערער את יסודות המדינות שנכנסות עמו לשותפות, ומותיר אותן חשופות להשפעה זרה. כך, עצם הישיבה עם ישראל לשולחן אחד, השימוש בשפתה, תרבותה, או בנרטיביה – גורם לפגיעה כפולה: גם בעם הפלסטיני, וגם בזהות של שאר העמים באזור.
המסוכנים ביותר הם אלה שלא נכבשו בפועל, אך הפנימו את השליטה הישראלית כרעיון – והם מגויסים מבלי לדעת, לקדם את חדירתה התרבותית והרעיונית של ישראל.
סופר: אל-חנאדק
