האם תצליח ישראל לדחוף את ארצות הברית לתקוף את איראן?

בהתאם לניתוחו של כריס במברי, שפורסם באתר "Counterfire" ותורגם לאתר אל-ח'נאקד, נמשך הלחץ הישראלי על ארצות הברית לצאת למתקפה נגד איראן, אך ההחלטה בנושא מורכבת מאוד וקשה לחזות את מדיניותו של דונלד טראמפ. במברי מפריך במאמרו את סתירות התעמולה האמריקנית והישראלית בנוגע לאיראן ולחשש מהתחמשותה הגרעינית – ומזכיר כי ישראל היא זו שפתחה במלחמות 1948, 1956, 1967 ופשיטות חוזרות ונשנות ללבנון, בעוד שאיראן לא פתחה במלחמה כלשהי במאה ה־20 או ה־21.

טראמפ, לדבריו, מצטרף למקהלה הטוענת שאסור לאפשר לאיראן נשק גרעיני – אך מתעלם לחלוטין מהארסנל הגרעיני של ישראל, שאותו סייעו לפתח בריטניה וצרפת.

במאמרו מצטט במברי את דברי סגנית שרת החוץ הישראלית, שרין הסכל, ממסיבת עיתונאים באפריל: "איראן היא הגורם הכי מערער יציבות במזרח התיכון. היא מממנת, מחמשת ומטילה אימה בכל האזור. פירוק הגרעין האיראני הוא אינטרס עולמי". אך כשנשאלה על הארסנל הישראלי – התעלמה.

למעשה, המנהיג העליון של איראן, עלי ח׳אמנאי, פרסם "פתווה" האוסרת על פיתוח נשק גרעיני. מאז 7 באוקטובר 2023, איראן נקטה קו זהיר, ונמנעה ממלחמה ישירה עם ישראל או עם ארצות הברית – למרות רצף של פרובוקציות ישראליות.

אך בעקבות תקיפות ישראליות חריגות – הקונסוליה בדמשק, חיסול אסמאעיל הנייה בטהראן וחסן נסראללה בביירות – אישר ח׳אמנאי תגובה חריגה מהמדיניות האיראנית הזהירה. תגובותיה של איראן הוצגו כהגנה עצמית ואינן מבשרות על פתיחת מלחמה אזורית.

נתניהו מצידו מנסה לדחוף את ארצות הברית למלחמה – אך קשה לדמיין הצלחה של קמפיין אווירי, אפילו משותף. לאיראן היה די זמן להתכונן, הטילים שלה חבויים עמוק, וישראל אינה מחזיקה בכוח תקיפה אווירי מספק – בין היתר בשל מחסור במטוסי תדלוק.

המצב הכלכלי של איראן קשה – סנקציות כבדות, תלות בהכנסות נפט, תשתיות מיושנות ואינפלציה של כ־40%. עם זאת, ארה״ב והמערב חזו שוב ושוב קריסה – שלא התממשה.

איראן נמצאת ברשימה השחורה של ה־FATF, מה שמקשה על סחר והשקעות. אך עם פנייה מובהקת למזרח – הכוללת את רוסיה, סין ופרויקטים דוגמת "החגורה והדרך" – הצליחה איראן לשבור את הבידוד באופן חלקי.

איראן חתמה על אמנות עם רוסיה, הצטרפה לארגון שנחאי (SCO), ולאיגוד הכלכלי האירו־אסייתי – ונהנית משיתופי פעולה צבאיים וטכנולוגיים. בריתות אלו, למרות שהן אינן כוללות סעיף הגנה משותפת, מהוות בסיס לעקיפת מערכות הלחץ המערביות.

כמו כן, איראן חברה כיום בארגון בריקס – יחד עם רוסיה, סין, הודו, דרום אפריקה, מצרים, אינדונזיה ואיחוד האמירויות – מה שמקנה לה נוכחות במרכז המערכת הפוליטית הכלכלית המתהווה מחוץ להשפעת המערב.

ניקול גרייבסקי ממכון קרנגי ציינה כי יכולת הלחץ של רוסיה על איראן קטנה בהרבה מבעבר, במיוחד לאחר הפלישה לאוקראינה, והעובדה שסין נמנעת מהסלמה עקב תלותה בנפט מכול האזור.

סין היא הרוכשת הגדולה ביותר של נפט איראני, והיא גם מספקת לטהראן טכנולוגיות שיסייעו לפיתוח טילים בליסטיים – אם כי השקעותיה הישירות נמוכות יחסית למדינות המפרץ.

כחלק מהעמקת שיתוף הפעולה, רוסיה, סין ואיראן מקיימות תמרונים ימיים משותפים. כמו כן, החלה איראן להשתמש ביואן הסיני במקום בדולר בעסקאות בינלאומיות.

כשדונלד טראמפ יוצא לסיורו במזרח התיכון – השאלה המרכזית שנותרה: האם יוביל את מדיניותו מול איראן לעימות או לעסקה?

בעוד שבמרץ איים בראיון ל־NBC כי אם לא תושג עסקה, "ייפלו פצצות כמותן לא ראינו" – באפריל שלח את שליחו סטיב ויטקוף לניהול מו״מ על ההסכם. אך הדרך להסכם אינה פשוטה.

טראמפ, על פי הדיווחים, החליט שלא לתמוך בתקיפה ישראלית – בעקבות התנגדות שר ההגנה וסגן הנשיא – ואף פיטר את היועץ לביטחון לאומי שתמך בתקיפה.

הפגישה הקרובה עם נתניהו תקבע האם הקו הזה יימשך – אך דבר אחד בטוח: מדיניות טראמפ, כתמיד, בלתי צפויה.