06:27 זמן קודס הכבושה
מאז הרגע שדרך נשיא ארה"ב דונלד טראמפ את רגלו בבית הלבן, היה ברור שממשלו מייצג המשך ישיר להיגיון השוק. טראמפ, שבא מעולם הכספים והנדל"ן, מעולם לא הסתיר את אמונתו כי בעלי ההון הם המתאימים ביותר להוביל את ארה"ב ל"גדולה", מבלי להתחשב בסכנות שבשיעבוד ההחלטה הפוליטית לשיקולי שוק ההון ואיזוני וול סטריט.
טראמפ לא היה הנשיא האמריקאי הראשון שהקיף את עצמו באנשי עסקים, אך לראשונה הפכה ההנהגה הפוליטית לדירקטוריון עם סמכות שלטונית מלאה. סטיבן מנושין, בנקאי מגולדמן זאקס, מונה לשר האוצר; וילבור רוס, מיליארדר ומנהל השקעות, הפך לשר המסחר; אילון מאסק, מייסד טסלה וספייס-אקס, שימש יועץ בנושאי חלל וטכנולוגיה; וג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ ואיש נדל"ן בעצמו, הפך לדמות מפתח במדיניות הפנים והחוץ.
אולם השפעת אנשי העסקים לא הסתכמה בנוכחותם בעמדות מפתח, אלא באופי ההחלטות שהתקבלו. מדיניות טראמפ הכלכלית שיקפה בצורה כמעט מושלמת את סדר היום של המשקיעים הגדולים: הקלות מס נרחבות לתאגידים, צמצום רגולציות סביבתיות, וביטול חקיקה המגנה על עובדים. כאשר עבר חוק הרפורמה במס ב-2017, אמר המיליארדר וורן באפט: "מעולם לא ראיתי מתנה גדולה יותר לבעלי ההון".
אילון מאסק היה מהבודדים שנהנו מקשר ישיר עם הבית הלבן, ואף סייע בעיצוב מדיניות בתחומי תעשייה מתקדמת ואנרגיה. תמיכתו הפומבית ביוזמות שונות, כולל קיצוץ תקציבי ממשלה לפרויקטים לא רווחיים, הפכה אותו לשותף בלתי רשמי לממשל. אך לקראת מערכת הבחירות הבאה, היחסים השתנו.
על פי דיווחים פוליטיים, טראמפ הביע בפני מקורביו שמאסק הפך ל"נטל" בשל אופיו הבלתי צפוי ודעותיו השנויות במחלוקת. עם החרפת המחלוקות סביב מדיניות פדרלית ותפקיד הממשלה בכלכלה, הפיצול היה צפוי. השאלה שנותרה: האם מדובר במקרה בודד, או בביטוי לתפיסה כללית של יחסי הון-שלטון?
בממשל טראמפ, הפוליטיקה מעולם לא הייתה נפרדת מההון. כל עוד האינטרסים תואמו, היחסים פרחו. ברגע שהתנגשו, אנשי העסקים הוזזו הצידה. כך התגלמה מערכת היחסים בין הון לשלטון: כאשר יש שותפות – בעלי ההון שותפים לשלטון; כאשר יש ניגוד – מודחים ללא היסוס.
הדוגמה הבולטת לכך הייתה פרשת גולדמן זאקס תחת טראמפ. הבנק, שנחשב ל"חלק מהמדינה העמוקה", היה מעורב ברוב החלטות הממשל – ממינויים ועד למדיניות כלכלית. גם לאחר עזיבת מנושין את משרד האוצר, נמשכה ההשפעה של וול סטריט, כשמשקיעים כמו סטיב שוורצמן (יו"ר בלאקסטון) מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב המדיניות הכלכלית לאחר מגפת הקורונה.
אם ארה"ב מציגה עצמה כמודל לדמוקרטיה ליברלית, הרי שממשל טראמפ חשף מציאות אחרת: ההון אינו שחקן – אלא מחוקק הכללים. החלטות התקבלו לא לפי ניתוחים אסטרטגיים, אלא לפי האינטרסים של בעלי ההון.
כך, למשל, כאשר החליט טראמפ לפרוש מהסכם פריז ב-2017, הסיבה האמיתית לא הייתה חוסר אמונה בהתחממות הגלובלית, אלא לחץ מצד תאגידי נפט. כשפרש מהסכם הגרעין עם איראן, לא הייתה זו רק עוינות פוליטית – אלא שאיפה של משקיעים בתחום האנרגיה להפיק רווחים מהסנקציות.
מה שקרה תחת טראמפ לא היה ניצול כוח בלבד, אלא מהפך עמוק במושג המדינה. הפוליטיקה האמריקאית הפכה לכלי בידי המשקיעים. השאלה לא הייתה עוד "מה טוב לאמריקה?" אלא "מה טוב לשווקים?". סיפורו של מאסק הוא רק פרט קטן במארג הזה – אך הוא מדגים אמת אחת: בוושינגטון, רק אינטרסים שורדים. וכשהאינטרס הופך לנטל – גם מקורבי השלטון מוצאים עצמם מחוצה לו.
סופר: אל-חנאדק
