איך מנסה נתניהו להציל את ממשלתו מקריסה?

ישראל חווה אחת התקופות הסוערות ביותר בתולדותיה הפוליטיים המודרניים, כאשר ממשלת בנימין נתניהו מתמודדת עם משבר חסר תקדים המתבטא במחאות עממיות נרחבות, קרעים בתוך הקואליציה השלטונית, ואתגרים ביטחוניים וכלכליים גוברים. בלב הסערה הזו, נתניהו, כפי שעשה בעבר, מנסה לתמרן בחוכמה כדי להישאר בשלטון, גם אם זה בא על חשבון יציבות ישראל הפנימית.

בצעד חסר תקדים, ממשלת נתניהו הדיחה את היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, דמות שנחשבה לקו ההגנה האחרון על "עצמאות" מערכת המשפט הישראלית. ההדחה הזו לא הייתה רק צעד מנהלי, אלא מסר פוליטי ברור שנתניהו לא יאפשר לשום מוסד לעמוד בדרכו, במיוחד עם התקרבות האפשרות למשפטו בתיקי השחיתות שרודפים אותו במשך שנים.

במקביל, ישראל חוותה הסלמה בלתי צפויה בתוך מערכות הביטחון שלה, כאשר השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, נכנס לעימות חריף עם ראש השב"כ, רונן בר, שכמעט התפתח לעימות פיזי. העימות הזה אינו רק אירוע חולף, אלא משקף את עומק הקרעים בתוך המערכת הביטחונית, שבה אג'נדות פוליטיות מתערבבות בהחלטות ביטחוניות גורליות. הדחת בר, שהוצעה על ידי נתניהו, עוררה ויכוח רחב, שכן היא נתפסה כניסיון לערער את עצמאות המערכות הביטחוניות לטובת אג'נדה פוליטית צרה.

על רקע הצעדים הללו, תל אביב, ירושלים וערים ישראליות נוספות חוו הפגנות ענק בהשתתפות עשרות אלפי מפגינים. הקריאות לא הסתפקו בדחיית ממשלת נתניהו, אלא התרחבו לדרישה להפלת השלטון שאפשר לו להישאר בכוח למרות האשמות השחיתות והטענות לניהול כושל של המלחמה בעזה.

מה שמייחד את המחאות הללו הוא שהן אינן מוגבלות עוד לשמאל החילוני, אלא התפשטו גם לחוגי הימין המסורתי ואף לחלק מהדמויות הצבאיות שרואות בהמשך ממשלת נתניהו סכנה לביטחון הלאומי של ישראל. המשבר אינו נוגע רק למדיניות הממשלה, אלא לתחושה הכללית שישראל אינה מתנהלת עוד על פי עקרונות "הדמוקרטיה", אלא לפי חישובים אישיים של ראש ממשלה שמנסה לחמוק מהמשפט בכל מחיר.

במישור הכלכלי, ישראל סובלת ממשבר חמור בעקבות השלכות המלחמה המתמשכת. העלות הגבוהה של המבצעים הצבאיים, יחד עם ירידת אמון המשקיעים ובריחת הון, דחפו את הממשלה לנסות להעביר תקציב צנע הכולל קיצוצים בשירותים החברתיים והעלאת מיסים, מה שהוביל להגברת הזעם הציבורי.

הצבא הישראלי עצמו מתחיל להרגיש את הלחץ, עם עלייה במקרים של מרד לא מוצהר בתוך שורותיו, וגוברות הקריאות בתוך המערכת הצבאית לצורך בהערכת מחדש של האסטרטגיה הנוכחית. המצב הזה מציב את נתניהו במבוכה אמיתית: מצד אחד, הוא זקוק להמשך המבצעים הצבאיים כדי לגייס תמיכה פנימית, ומצד שני, הוא מבין שהמשך ניצול המשאבים עשוי להוביל להתפרקות ממשלתו מבפנים.

במענה לסערות הללו, נתניהו פנה לאחד מהשיטות המסורתיות שלו: פירוק האופוזיציה מבפנים וארגון מחדש של בריתותיו. למרות חילוקי הדעות עם בן גביר, הצליח ראש הממשלה להחזירו לממשלה כדי להבטיח את הישארות המפלגות הימניות הקיצוניות לצידו. כמו כן, הוא שואף לרצות את המפלגות הדתיות באמצעות הענקת הטבות כלכליות ופוליטיות בתקציב הקרוב.

אך הבעיה היא שהטקטיקות שהצילו אותו בעבר עשויות לא להספיק הפעם. הקרעים בתוך מפלגתו "הליכוד" נעשים ברורים יותר, עם עלייה בקריאות הפנימיות למצוא חלופה לנתניהו לפני שהוא יוביל לקריסת המפלגה כולה. כמו כן, האופוזיציה, למרות חולשתה, מתחילה למצוא קרקע משותפת בין הימין המסורתי לשמאל כדי להתמודד עם הסכנה שבהמשך הממשלה הזו.

התסריטים העתידיים נראים פתוחים לכל האפשרויות. אם המחאות יימשכו והלחץ הציבורי יגבר, ייתכן שנתניהו ימצא את עצמו נאלץ להציע ויתורים משמעותיים, בין אם במישור הפוליטי או הביטחוני. מנגד, אם יצליח לארגן מחדש את בריתותיו ולרסן את המשבר הכלכלי, הוא עשוי להצליח לדחות את קריסתו עד לאחר הבחירות הבאות, דבר שהוא מצטיין בו.

אך האמת הבלתי ניתנת להכחשה היא שישראל נמצאת בצומת דרכים היסטורית. או שהמערכת הפוליטית תצליח לשקם את האיזון בין הרשויות ולמנוע את השתלטות הממשלה על מערכת המשפט והביטחון, או שישראל תתקדם לעבר מודל שלטון הקרוב למשטרים סמכותניים, שבו נתניהו הוא המחליט הבלעדי במדינה.