התרחבות וחלוקה: מטרותיה הנוכחיות של ישראל בסוריה

בניגוד למה שניסו לקדם חלק מהגורמים לאחר נפילת משטרו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד, השליט החדש של המדינה, אחמד אל-שרע אל-ג'ולאני, לא הפגין עד כה כל תגובה ברורה כלפי התוקפנות הישראלית נגד סוריה. זאת, למרות שתומכי הקבוצות המזוינות טענו בעבר כי שלטון משפחת אסד היה מועיל לישראל יותר מאשר מזיק לה. יתרה מכך, ההתבטאויות המעטות של ג'ולאני נגד ישראל נראו מהוססות, ואף רמזו כי הוא מצדיק את התקיפות הישראליות שבוצעו בשנים האחרונות בנימוק כי אז נכחו כוחות ציר ההתנגדות באזור, בעוד שכעת – בהיעדר כוחות אלו – אין עוד הצדקה לפעולות אלו.

בהקשר זה, ניתן להבין את העלייה בהיקף התקיפות הישראליות בסוריה מאז הימים האחרונים של המשטר הקודם ועד לחדירות הקרקעיות שביצעה ישראל בימים האחרונים. ישראל, בהנהגתו של בנימין נתניהו ותוך תמיכה אמריקאית ברורה הן בעידן ג'ו ביידן והן בתקופת דונלד טראמפ, רואה בתקופה הנוכחית הזדמנות זהב להרחבת שליטתה לשטחים חדשים בסוריה, בלבנון, בעזה ובגדה המערבית. מי ששכח, כדאי לו להיזכר בדבריו של טראמפ במהלך קמפיין הבחירות שלו, ולאחר מכן מיד עם כניסתו לתפקיד, כאשר אמר: "ישראל קטנה כמו ראש סיכה" – אמירה שמשקפת את התוכניות הרחבות לטווח הרחוק.

בהתייחסות להתפתחויות האחרונות בסוריה, כוחות צה"ל חדרו לשטח הסורי ביום רביעי בערב, במקביל לתקיפות אוויריות על מספר יעדים. כוחות אלו, עם עשרות כלי רכב צבאיים, נכנסו לעיירה אל-בכאר שבמערב מחוז דרעא, שם פוצצו מבנים בבסיס צבאי סורי ישן, המכונה "בסיס אל-מג'אהדין". במקביל, כלי רכב משוריינים ישראליים חדרו לעיירה ג'בא שבמחוז קוניטרה, וכן לעיירה עין אל-בידה בצפון המחוז, שם עקרו עצים בטרם נסוגו חזרה לכיוון רמת הגולן הכבושה.

זה אינו החדירה הראשונה של ישראל לדרום סוריה מאז נפילת משטר אסד. כוחות צה"ל כבר התמקמו בעבר באזורים אסטרטגיים חשובים, כמו הר חרמון, חורשת ג'באתא אל-חשב, תלול אל-חמר, וכן באזור בסיס המרגמות ליד הכפר עאבידין שבמערב מחוז דרעא, שם הקימו מוצבים צבאיים שנותרו פעילים עד היום.

בהיעדר כל תגובה מצד משטרו של ג'ולאני, לא ניתן לשלול את האפשרות כי ישראל תרחיב את פעולותיה עד דמשק עצמה, במיוחד לנוכח הדיווחים המיוחסים לנתניהו שאמר: "ניפגש בדמשק". אם התכוון לכך באופן מילולי, הרי שמדובר בהתקדמות ישירה של כוחות צה"ל לעבר דמשק ופרבריה. לחלופין, ייתכן שנתניהו כיוון לתוצאה הפוליטית של ההתפשטות הצבאית הישראלית, במיוחד אם נחבר זאת לשליטה האמריקאית בשטחים הסוריים דרך המיליציות הכורדיות הנתמכות על ידה.

אחד היעדים המרכזיים של ישראל בסוריה: פירוק המדינה

ישראל מקדמת ומעודדת כל סוג של סכסוך, פילוג או פיצול בתוך סוריה, מתוך אינטרס אסטרטגי ברור – להקיף את עצמה בישויות מדיניות מוחלשות, מחולקות ומפוררות, במקום מדינות חזקות ומאוחדות.

בשל כך, בכירים ואנשי אקדמיה ישראלים מרבים לדבר על הצורך בהקמת אזורי אוטונומיה שונים בתוך סוריה, מתוך תקווה לקדם מודל פדרלי או לחזק מוקדי שליטה מקומיים נפרדים. ישראל מנסה לעורר חיכוכים בין הקבוצות האתניות והדתיות השונות – בראשן הכורדים, הדרוזים והעלווים – מתוך ניסיון לעודד אוטונומיה מקומית ולמנוע אחדות לאומית.

מדיניות זו אינה מוגבלת רק לסוריה – היא חלק ממדיניות אזורית רחבה של ישראל, השואפת לעודד פילוג פנימי במדינות האזור כולו. לפיכך, ישראל מביעה תמיכה בפרויקטים של "ממשל עצמי" בדרום ובצפון סוריה, וייתכן שבהמשך תנסה להרחיב את השפעתה גם לאזור החוף הסורי.

עם זאת, למרות מאמצים אלו, העם הסורי – על כל מרכיביו – הבהיר שוב ושוב כי הוא מתנגד לכל ניסיון לחלוקת המדינה או להמשך הכיבוש הישראלי, ללא קשר לזהות השלטון המרכזי. לכן, ייתכן כי בשלב הבא נראה לא רק הצהרות גינוי מצד גורמים סוריים, אלא גם פעולות התנגדות ישירות נגד המהלכים הישראליים בשטח.