09:10 זמן קודס הכבושה
במאמר שפורסם ב-Foreign Affairs ותורגם באתר "אל-חנדק", נידונה מורשתו של קרטר בתחום מדיניות החוץ, במיוחד בכל הקשור למזרח התיכון, שאותה ראה קרטר כעדיפות עליונה עם כניסתו לתפקיד. המאמר סוקר גם את האתגרים שעמדו בפניו מול סין ורוסיה.
הכותב מציין כי "התמונה הכואבת ביותר ממורשת קרטר במזרח התיכון היא ההתרסקות של מטוסי מבצע 'טופר הנשר' במדבר ב-1980, ניסיון חילוץ כושל של 53 בני ערובה אמריקאים בטהראן".
הסכם קמפ דייוויד בין ישראל ומצרים נחשב לדוגמה בולטת לדיפלומטיה האישית של קרטר. עם כניסתו לתפקיד ב-1977, ישראל הייתה עדיין במצב מלחמה עם שכנותיה הערביות, לאחר ארבע מלחמות גדולות בשלושים השנים הקודמות. למרות עצות רבות שהמליצו לו להתרחק מהמזרח התיכון, קרטר הכריז ביום הראשון לנשיאותו כי האזור מהווה עדיפות עליונה עבורו.
בספטמבר 1978, קרטר אסף את מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, ואת אנואר סאדאת, נשיא מצרים, בקמפ דייוויד לניהול משא ומתן. בתהליך שארך 13 ימים, קרטר השתמש בכלים דיפלומטיים מגוונים, כולל איומים על צמצום הסיוע האמריקאי לשני הצדדים, והביא בסופו של דבר לחתימה על ההסכמים ב-17 בספטמבר 1978.
קרטר הצליח לשנות את מדיניות החוץ האמריקאית כלפי המזרח התיכון באופן אסטרטגי. בעקבות המהפכה האיראנית ועליית מחירי הנפט, הוא הכריז ב-1980 על "דוקטרינת קרטר", שקבעה כי כל ניסיון להשתלטות של כוח עוין על המפרץ הפרסי ייחשב כאיום על האינטרסים החיוניים של ארצות הברית. גישה זו הובילה להקמת פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM), שמהווה עד היום את נוכחותה הצבאית המרכזית של ארה"ב במזרח התיכון.
קרטר גם התמודד עם כישלון מבצע "טופר הנשר" לשחרור בני הערובה באיראן, שבו נהרגו שמונה חיילים אמריקאים. כישלון זה הוביל להקמת פיקוד המבצעים המיוחדים של ארצות הברית (JSOC), שעמד מאחורי הצלחות רבות, כמו חיסול אוסמה בן לאדן ב-2011.
בתוך ארבע שנות כהונתו, קרטר הצליח לעצב ארבעה עשורים של מדיניות חוץ אמריקאית. מורשתו ניכרת במזרח התיכון, ביחסים עם סין ורוסיה, ובהדגשת זכויות האדם במדיניות החוץ של ארצות הברית. קרטר, שחי מאה שנים מלאות בפעילות ציבורית, הותיר אחריו מורשת של מנהיגות, דיפלומטיה ותשתית ביטחונית לממשלים שבאו אחריו.
סופר: אל-חנאדק
