"דרמה של הפרעה": הסיקור התקשורתי האמריקאי של מחאת הסטודנטים

התקשורת נתפסת לעתים קרובות ככלי לכוח פוליטי ולאנשים עשירים, במיוחד בארצות הברית. הדבר ניכר בסיקור שלהם על הפגנות שלום של סטודנטים באוניברסיטה בדרישה להפסיק את מלחמת ישראל בעזה. התקשורת לא רק מהדהדת את הנרטיבים של פקידים אמריקאים עם ראיות מפוקפקות, אלא גם מתמרנת את הצגת האירועים כדי ליצור מציאות שקרית. זה יוצר בלבול בציבור האמריקאי, שכן התקשורת המערבית שולטת בנרטיב מבלי לספק מבט ברור של שני הצדדים של הנושא.

במהלך השבועות האחרונים, מספר רב של אוניברסיטאות אמריקאיות חוו עימותים בין שוטרים לסטודנטים מפגינים, כפי שניתן לראות בסרטונים ששותפו ברשתות החברתיות. התלמידים, שגם התמודדו עם איומים בסנקציות אקדמיות, ראו למעלה מ-2,800 מעמיתיהם נעצרים. למרות התקריות הללו, ארגונים עצמאיים שעוקבים אחר אלימות פוליטית גילו כי 97% מההפגנות בקמפוס נגד המלחמה בעזה בארצות הברית מאז אמצע אפריל היו שלווים, כפי שדווח בעיתון "גרדיאן" הבריטי. בנוסף, ניתוח של 553 הפגנות בקמפוסים אמריקאיים בין ה-18 באפריל ל-3 במאי, על ידי נתוני מצבי העימות והאירועים המזוינים (Acled) לא הראה אלימות משמעותית או נזק לרכוש.

הסטודנטים המפגינים קוראים להתנתקות מהגוף הכובש ולשקיפות בנוגע לקשרים פיננסיים עם ארגונים תומכים. ישנן גם קריאות להפסיק את תכניות תגלית ישראל, הכוללות ארגון בינלאומי המשתף פעולה עם מוסדות יהודיים למימון טיולים של בני נוער יהודים לישראל. טיולים אלה כוללים אינטראקציות עם עמיתים ישראלים כדי לחלוק נקודות מבט, אך המבקרים רואים בכך תעמולה לעיצוב הזהות היהודית של המשתתפים ולערבב בין יהדות לציונות.

ראוי לציין כי נראה כי אמריקאים רבים אינם מכירים בחשש מענישה, במיוחד בהשלכות אקדמיות, שהובילו כמה אנשים לסילוק מהאוניברסיטה, בדומה למה שקורה באוניברסיטת קולומביה. דניאל בראון, רופאה לעיתונות קהילתית וכותבת בוושינגטון פוסט, מציינת כי מפגינים צעירים לובשים מסכות פנים או קופאים כדי להישאר אנונימיים בשל החשש מפעולות תגמול. היא מוצאת שזה מביך שאפשר למתוח ביקורת חופשית על הנשיא האמריקני אך מוגבל בגינוי פומבי של ישראל.

המציאות היא שהתקשורת האמריקאית נוטה יותר ויותר לסגנון "דרמה" בסיקור ההפגנות שלה, תוך שימת דגש על ההתרגשות מההפרעה ולא על הסיבות הבסיסיות. הדבר עלול להוביל לכך שהציבור לא יהיה מודע לניואנסים במחאות ולמניעים מאחוריהן, כמו גם לדרישות ולמטרות של התנועות. לעתים קרובות, היבטים חשובים אלה מעורפלים בכוונה, ומעבירים את הפוקוס לכאוס והתכנסויות במקום לברוטאליות משטרתית ודיכוי המפגינים.

עם שרשרת אירועים פשוטה, התמונה יכולה להתבהר. ההפגנות החלו ב-2023 וצברו תאוצה רק במחנות הקמפוס, עם מעט סיקור בתקשורת.

במהלך החודשים האחרונים, סטודנטים רבים קראו לאוניברסיטאות שלהם להיפטר מחברות הקשורות לישות הכובשת, כמו שביתת הרעב האחרונה באוניברסיטת בראון. באופן דומה, סטודנטים באוניברסיטת מישיגן ניסו ללחוץ על חבר הנאמנים באמצעות עצומה מקוונת להפסיק את ההשקעות בישראל, אך מאמציהם לא צלחו. באופן מפתיע, פעולות אלו זכו לתשומת לב מועטה מהתקשורת האמריקאית.

בסוף אפריל, התקשורת התמקדה יותר במחאת הסטודנטים כאשר צילומי הווידאו התפשטו ברשתות החברתיות ומספר התומכים והמשתתפים גדל. זה עזר להציג את הנרטיב הפלסטיני בצורה מדויקת יותר לציבור האמריקאי מאי פעם.

עם זאת, מעורבותם של נשיאי האוניברסיטה בקריאה להתערבות המשטרה העצימה את ההפגנות והגבירה את הסיקור התקשורתי. במקום להתייחס לדרישות הסטודנטים המפגינים ולספק הקשר להפגנתם, כמו פשעים ישראלים ורצח עם מתמשך נגד פלסטינים, כותרות החדשות התמקדו בעימותים בין סטודנטים למשטרה.

מצד שני, סקרי דעת קהל מראים שצעירים אמריקאים נוטים להזדהות יותר עם הפלסטינים מאשר הישראלים. בנוסף, מספר גדול יותר של צעירים אמריקאים תומכים פחות במעורבותה של ארצות הברית בסכסוך ומתנגדים למתן סיוע צבאי לישראל. זה מפתיע בהתחשב בהשפעה החזקה של השדולה הישראלית בארה"ב, ההטיה של הזרם המרכזי של התקשורת האמריקאית, וההצגה השלילית ארוכת השנים של ערבים ומוסלמים, במיוחד פלסטינים, בהוליווד ובתקשורת, שזכתה למימון כבד.