מדוע נסוג טראמפ מהעברת טי-לי טומהוק לאוקראינה?

בתוך הזירה הבינלאומית הנוכחית, חזר נושא אספקת טילי תומאהוק האמריקאיים לאוקראינה לחשוף את גבולות היכולת של ארצות הברית לנהל את העימות עם רוסיה מבלי להיגרר לעימות ישיר. במהלך השבועות האחרונים נראה היה שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ פתוח לרעיון של העברת טילים מסוג זה לקייב כדי להפעיל לחץ על מוסקבה, אך חזר בו לאחר שיקולים אסטרטגיים שמעבר לחישובים טקטיים רגעיים. נסיגה זו יכולה להתפרש במסגרת משוואות הרתעה, סיכוני הסלמה ומאזני הכוח בין מזרח למערב.

הסכנה בטילי תומאהוק אינה טמונה רק בטווח שלהם, אלא גם במשמעותם הפוליטית והצבאית. מדובר בטילים המסוגלים לפגוע בעומק רוסיה בטווח של למעלה מ-1,600 ק"מ – והם אינם נתפסים ככלי נוסף במערך התמיכה של המערב באוקראינה, אלא כפרצה אסטרטגית שעלולה להתפרש במוסקבה כהשתתפות ישירה של ארה"ב בזירת הלחימה. כל צעד מסוג זה שולל מוושינגטון את יתרון "ההכחשה האסטרטגית", אשר איפשר לה עד כה להעניק סיוע צבאי ומודיעיני לאוקראינה מבלי להפוך לצד מוצהר בלחימה.

בנוסף, תפעול טילים אלה אינו אפשרי ללא פיקוח אמריקאי ישיר. מערכות הניווט, קביעת הקואורדינטות והסיור האלקטרוני דרך לוויינים – כל אלה דורשים תשתיות שלאוקראינה אין יכולת לנהל בעצמה. במילים אחרות, שיגור תומאהוק מאדמת אוקראינה מתורגם בפועל להשתתפות אמריקאית ברמות ההחלטה והביצוע. עבור הקרמלין, מדובר בחציית הקו האדום שעליו התריעה מוסקבה מאז השנה הראשונה למלחמה.

מן הצד השני, נראה כי טראמפ מודע לאותות שצעד כזה עלול לשדר כלפי נאט"ו. גם הברית הצפון-אטלנטית אינה מעוניינת לבדוק את כושר התגובה של רוסיה. לא סביר שבירות אירופה יסכימו להסלמה שעלולה להציב אותן על קו האש, במיוחד לנוכח הפילוג הפנימי בנוגע להמשך המלחמה והיקפה. מוסקבה מצידה לא הסתירה את נכונותה להגיב לכל תקיפה בעומקה, באמצעות תקיפת בסיסים או מחסנים מערביים במדינות שכנות – מה שפותח חזית חדשה שמעבר לאיזון הנוכחי.

הנסיגה האמריקאית קשורה גם למגבלות תעשייתיות וצבאיות. מלאי טילי התומאהוק של ארה"ב מוגבל, והייצור השנתי נע בין 50 ל-70 טילים בלבד – דבר שהופך כל העברה של טילים לזירת לחימה פתוחה לסיכון ליכולת ההרתעה של וושינגטון בגזרות אחרות, במיוחד מול סין בזירת האינדו-פסיפיק. עבור מקבל ההחלטות האמריקאי, לא ניתן לוותר בקלות על טילים אלה ברגע שבו משתנים מפת הביטחון העולמית.

טראמפ מבין שכל צעד הסלמתי עלול לחסום את ערוצי התקשורת עם מוסקבה. גישתו למלחמה שונה מזו של ממשלים קודמים – הוא אינו רוצה לנהל מלחמת התשה ארוכה, אלא להגיע להסדר ששומר על האינטרסים של וושינגטון מבלי לנתק את האפשרות להבנה עם רוסיה. מכאן באו דבריו החוזרים על "ניצחון הדדי" והשארת ההיסטוריה להכריע – ניסיון לגבש מוצא מדיני שישמר את כבוד שני הצדדים.

עד כה, ניסיונות ליזום משא ומתן רציני לא נשאו פרי, אך וושינגטון אינה מוכנה להעניק לקייב אמצעים התקפיים שיחבלו באפשרות להסדרה עתידית. הסלמה עמוקה מגבילה את המרחב הדיפלומטי ומכניסה את ארה"ב למשוואה של "הכול או כלום" מול רוסיה. מאחר שהמלחמה עברה משלב ההלם הראשוני לשלב ההתשה, הפכה שליטת קצב הסיוע הצבאי לחלק מניהול ארוך הטווח של העימות – לא רק כלי לחץ מיידי.

במקביל, מוסקבה רואה בתומאהוק נשק שמשנה את מאזן הכוחות, אך מבינה גם שהגעתו לאוקראינה תגרור הרחבת המלחמה לזירות נוספות. לכן, היא נוקטת אסטרטגיית הרתעה באמצעות איום בהרחבת הגאוגרפיה של העימות, והצמדת כל צעד אמריקאי לתרחיש תגובה שיכלול יעדים של נאט"ו – ולא רק של קייב. וושינגטון מצידה מאזנת בין הרצון לשמר לחץ על מוסקבה לבין החשש מהידרדרות בלתי נשלטת.

כך נראה כי הימנעותה של וושינגטון, ובמיוחד של טראמפ, מהעברת טילי תומאהוק לקייב, היא שיקוף של גבולות הכוח האמריקאי עצמו – לא החלטה טקטית זמנית. וושינגטון שואפת לנהל את המלחמה – לא לקחת בה חלק ישיר. היא מנסה לשמור על רמת תמיכה שמונעת התמוטטות באוקראינה, מבלי לאפשר שינוי כללי המשחק. בכך, הופך נושא התומאהוק ממחלוקת טכנית לשאלת מפתח במשוואת ההרתעה ההדדית.

הנסיגה מהמהלך אינה מעידה על חולשה, אלא על הבנה כי כל יציאה משליטה בקצב ההסלמה תעצב מחדש את מפת הביטחון באירופה – ועלולה להוביל לעימות גלובלי פתוח. ובזמן שמאזני הכוח העולמיים נמצאים בתהליך השתנות, מבינים השחקנים המרכזיים ששליטה בגבולות האש חשובה מהרחבת טווחיה.