שנתיים לתוקפנות... פרויקט נתניהו נפל — ועזה וההת-נגדות נותרו

לאחר שנתיים של מלחמה ישראלית כוללת נגד רצועת עזה מאז אוקטובר 2023, בתמיכה אמריקאית ישירה – מדינית, לוגיסטית, כספית, ביטחונית וצבאית – הגיעה לסיומה תקופה מהאכזריות ביותר בתולדות העם הפלסטיני. במשך 24 חודשים של הפצצות, מצור, ורעב, הפעילה ישראל את כל צורות הלחץ הצבאי וההומניטרי בניסיון לשבור את רצון הפלסטינים ולהכניעם.

עשרות אלפי שהידים נפלו, הותקפו בתי חולים, מחנות עקורים ומרכזי סיוע, נמנעו מזון ותרופות מאזרחים – בהפרה בוטה של כל אמנה בינלאומית. התוכנית הישראלית הייתה ברורה כבר מהיום הראשון: למחוץ את ההתנגדות, להכניע את החברה העזתית באמצעות הרעבה ושלילת יסודות הקיום, ולהוביל לגירוש הפלסטינים. אך אף אחד מהיעדים הללו לא הושג – ולהיפך, עזה הפכה לסמל מוחשי של עמידה עיקשת לנוכח כל צורות ההשמדה שישראל הפעילה.

כישלון ישראלי בחיסול חמאס
היעד הראשון והמרכזי היה חיסול תנועת חמאס, או לפחות שיתוק תשתיתה הצבאית והפוליטית. אולם בפועל, לאחר שנתיים של עימות מדמם, נותרה חמאס מאורגנת, מתפקדת ומותאמת לשטח. התברר כי גם תחת שליטה אווירית וטכנולוגית ישראלית־אמריקאית מוחלטת, הצליחה התנועה לבצע מארבים, להפעיל מלכודות, ולמנוע כניסה קרקעית לעומק עזה. לפי הבכיר בחמאס מחמוד מרדאווי, "מה שישראל לא הצליחה לכפות בהשמדה ורעב, לא הצליחה להשיג גם במשא ומתן." העובדה שהכיבוש ניהל מו"מ עם חמאס (אפילו אם בעקיפין) וחתם איתה על הסכם – היא העדות הברורה לכישלונו.

כישלון פרויקט הגירוש ופירוק החברה
האסטרטגיה של ישראל לא הייתה צבאית בלבד – היא כיוונה גם לפירוק החברה העזתית מיסודה, לניתוק העם מההתנגדות, ולהגלייתם לעבר סיני או למדינות אחרות. אך גם פרויקט זה התרסק. למרות ההתערבות הישירה של טראמפ וניסיונותיו לקדם גירוש המוני, רוב האוכלוסייה נותרה בעזה, מחויבת לזכות השיבה ולמאבק. עמידת הציבור הפכה למעשה למרכיב התנגדות מרכזי, והכשילה את התוכנית הדמוגרפית של ישראל.

כישלון בהשבת השבויים בכוח
מטרת יסוד נוספת ששם נתניהו הייתה השבת שבויי ישראל מעזה בכוח, מבלי לנהל מו"מ. אך לאחר שנתיים של מבוי סתום, נאלצה ממשלת נתניהו להסכים לעסקת חילופי שבויים. לפי ערוץ 12, ישראל הסכימה לשחרר אסירים כבדי-עונשין כמו מרואן ברגותי, אחמד סעדאת, אבראהים חאמד וחסן סלאמה – דבר הממחיש את כישלון האופציה הצבאית ואת עליונות חמאס בשטח.

בידוד פוליטי ושחיקת הימין הקיצוני
פנימית, ההסכם היווה מכה קשה לימין הקיצוני בראשות נתניהו, סמוטריץ’ ובן גביר, אשר בנו על המשך המלחמה כהסחת דעת מהכישלונות והמשפטים. ההסכמה להפסקת אש – בניגוד לעמדת הימין – המחישה כי ישראל הגיעה לשלב מיצוי מוחלט בשטח ובזירה הדיפלומטית. החרמות הבינלאומיות והאשמות בפשעי מלחמה דחפו את ממשלת נתניהו לבידוד חסר תקדים והחריפו את השסעים הפנימיים.

הישג שניתן לבנות עליו
מה שהושג בעזה נחשב, לדברי מרדאווי, כהישג לאומי טהור – לאחר מלחמת התשה מתמשכת שבה השתתפו כלל שכבות העם, מהלוחמים ועד האזרחים ששרדו תחת הפצצות ובבתי חולים הרוסים. זהו הישג שמבשר תחילתו של שלב חדש בביסוס הזכות הפלסטינית ובהעמקת כוח ההתנגדות המוסרי והפוליטי.

חמאס הודתה לעמים שתמכו בה – בלבנון, תימן, עיראק ואיראן – והדגישה כי דם השהידים והאסירים יישאר מקור השראה לאומה כולה.

האתגר שנותר הוא שמירת הפסקת האש שאומצה בחסות מדינות ערב, ארה"ב וטורקיה – בניגוד למקובל. קיימים ספקות לגבי מידת מחויבותה של ישראל ליישום כל סעיפי ההסכם. לדברי בכיר חמאס אוסאמה חמדאן: "ההסכם עליו חתמו הצדדים הוא סיום סופי למלחמה בעזה – ועל העולם לעקוב אחר יישומו מצד ישראל."

אחרי שנתיים, ניתן לקבוע: ישראל נכשלה בהשגת כל יעדיה האסטרטגיים, בעוד שעזה – למרות הדם, ההרס והאבדות – יצאה מחוזקת, מחוברת לציבוריות עולמית, ונושאת את דגל המאבק על צדקת הסוגיה הפלסטינית.