שימוש חדשני בנגמ"שים ישנים: הטקטיקה הישראלית להרס מרחוק

בהקשר של הלחימה המתנהלת בעזה, החזיק צבא ישראל בטקטיקות לחימה מתקדמות שמטרתן לצמצם את ההפסדים הישראליים בעוד שהוא גורם להרס והפסדים מרביים בצד הפלסטיני. בין הטקטיקות הללו הופיעה פעולת שיקום של נגמ"שים ישנים — בעיקר מדגם M‑113 — והפיכתם לנגמ"שים מְפוצצים המופעלים מרחוק או נדחפים לתוך השכונות והאזורים העירוניים המיועדים, ובכך הם תופסים מקום בולט באמצעי ההרס של התשתיות, הנ túnnelים ויצירת נתיבי התקדמות לכוחות הקרקע.

שורשיו של נגמ"ש M‑113 חוזרים לעיצוב של ארצות הברית באמצע המאה העשרים, והוא נכנס לשירות ב־1960, והשתתף אחר־כך בעימותים רבים ברחבי העולם. ישראל הכניסה דגמים מקומיים של נגמ"שים אלה החל משנות ה־70, אך עם התקדמות האיומים והידרדרות רמת השריון שלהם — הם הוצאו בהדרגה משורות הקו הקדמי והוחלפו בכלי רכב חדישים כ"נמיר" ו"איתן". עם זאת, הנגמ"שים נשמרו במחסנים ונשאו פוטנציאל לשימושים מגוונים — ובכך צצה הרעיון לשימושם כבסיסים רובוטיים ולא מאוישים.

ההחלטה הטקטית היתה להפוך את הנגמ"שים לכלי נפץ שמופעל מרחוק או נדחק לנקודה מבוקשת באמצעות דחפורים D9 או כלי רכב אחרים. בראשית הדרך, מלאו את הנגמ"ש בכמות גדולה של חומר נפץ והשאירו אותו להתפוצץ בתוך מתחם בניינים — עם כל פיצוץ הנגמ"ש מפורר וחלקיו נפרדים ומתעופפים, ויוצרים השפעה רחבה ומתלווה לפיצוץ המטענים שנטועו בסביבה. בהמשך פותחה גרסה “חסכונית” יותר: הנגמ"ש מאוכלס בקופסת נפץ שנשארת במקום, ואז הנגמ"ש נסוג למרחק בטוח לפני הפעלת המטען מרחוק — מה שמאפשר השבת הנגמ"ש עצמו לשימוש חוזר. חלק מהדוחות מתארים שההשפעה שקולה לשתי פצצות כבדות — השפעה משמעותית ברמת התשתיות, הצמתים והמעברים.

הסיבות לאימוץ הטקטיקה מיוחסות לצרכים בשדה הקרב; יחידות ההנדסה הקרבית פיתחו אמצעים להבטחת צירים ארוכים בעזרת שרשרת של חוברי נפץ, אך עלות המערכות המורכבות ותפעולים מורכבים הובילו את הצבא לחפש פתרונות זולים ומהירים יותר. שימוש מחודש במלאי הנגמ"שים הישנים הציע אפשרות יחסית פרקטית לניקוי הצירים, פיצוץ מנהרות והפלת חפירות ממולכדות מבלי לסכן ישירות את החיילים.

יחד עם זאת, הניסיון בשטח חושף ליקויים ברורים. שיעורי הכישלון במנגנוני הפיצוץ עדיין נפוצים, ואם מערכת הפיצוץ אינה פועלת והנגמ"ש נשאר מלא חומר נפץ באזור מעורב של לוחמים ואזרחים — הכוחות נאלצים לפתור זאת בירי מרחוק כדי לגרום לפיצוץ בכפייה. גישה קרובה לתיקון או לפירוק הנגמ"ש מסוכנת מאוד, במיוחד בסביבה עירונית בוערת. נוסף על כך, יעילותם של נגמ"שים אלה בפגיעה במבנים עמידים נמוכה ביחס לכלים ייעודיים; הם מתאימים יותר לפתיחת צמתים וניקוי מעברים צדדיים מאשר לפעולות ניקוי מבנים מבוצרים.

בהיבט הטכנולוגי, בוצעו ניסויים מקבילים רובוטיים: מסלולי פיתוח שתכליתם להפוך את הנגמ"שים לנגמ"שי אספקה רובוטיים, שיעבירו אספקה ותחמושת לקו החזית בלי לסכן שיירות אספקה קונבנציונליות; וכן דגמים ראשוניים של נגמ"שים קטלניים מצוידים במערכות ירי שיכולות לזהות חמושים ולהשתלט איתם באזורים הצרים. חלק מהדגמים נכנסו לשלב ניסוי סודי ומוגבל בימים הראשונים של הלחימה, אך הופסקו כדי לבחון כוונון ופיתוח נוסף.

הניסיון הנוכחי מצביע על כך שנגמ"שי התאבדות מהווים פתרון שדה יזום בעלות יחסית נמוכה — אך אינם פתרון מושלם או סופי. יש צורך בניתוח מעמיק של שגיאות טכניות ותפעוליות שגרמו לכשלונות, וכן הערכה הומנית ומשפטית לגבי היקף ההרס שהם יוצרים באזורים בעלי צפיפות אוכלוסין גבוהה. מבחינה צבאית, ייקבעו דרכי הפיתוח הבאות אם כלי רכב אלה ימשיכו ככלי נפץ זמני או יהפכו לפלטפורמות רובוטיות מתקדמות למטרות לוגיסטיות ולחימה מדויקת יותר.

בסיום הדברים, השימוש מחדש בנגמ"שים ישנים כנגמ"שים מְפוצצים לא מאוישים מדגים כיצד סביבות לחימה עירוניות דוחפות לפעמים לפתרונות טכנולוגיים חדשניים — אך גם פותחות פתח לשאלות אתיות ומעשיות בעקבות אופי הכוח והקריטריונים שמיושמים באזורים אזרחיים. ההתפתחות הבאה בתחום זה תישענת על ממצאי ההערכות בשדה הקרב, על שיפורים טכנולוגיים, ועל החלטת הפיקוד הצבאי באשר ליעילות ההרס.