המלחמת נתניהו הולכת ומתייקרת

פעולת רפיח האחרונה לא הייתה אירוע שוליים במסגרת מלחמת ההשמדה המתמשכת בעזה — היא העבירה מסר משולב, צבאי ופוליטי גם יחד. מהרגע שבו הודיע צה״ל כי ארבעה מקציניו נהרגו מפיצוץ מטען באזור שהוגדר כ"בטוח", היה ברור שההתנגדות רצתה לומר משהו מעבר לרק פגיעה בכוח היריב. הפעולה שימשה הכרזה ברורה: מה שישראל מכנה "אזורים בטוחים" הוא אשליה שמתמוטטת ברגע שהוא פוגשת את המציאות בשטח ואת תושביה; ותוכנית הכיבוש המבוססת על העברה כפויה ושליטה כוללת עוברת זעזועים ממושכים.

ברפיח, בדרום רצועת עזה, בוצעה פיגוע איכותי של ההתנגדות שהוביל למותם של ארבעה קצינים של צה״ל — אירוע שממחיש שהאיום הביטחוני ממשיך גם באזורים שהצבא טוען שהוא שולט בהם. אתמול (חמישי) הודיע הצבא על מותה של קבוצה שכללה רס״ן ושלושה סמל־ראשונים, וכן על פציעתם של שלושה חיילים כתוצאה מהתפוצצות מטען ברפיח.

האשליה הישראלית: "אזורים בטוחים" כמוצר מדיני־פוליטי

מאז תחילת מבצעי "עגלות גדעון 2" ניסה הצבא וההנהגה להציג מצג של יכולת לכונן טבעת ביטחון, לפצל את הרצועה לריבועים ריקים ולהנדס מחדש את המרחב האוכלוסייתי לטובת התוכניות היישוביות. ההפצצות האוויריות והארטילריות על שכונות כמו אל־זיתון, אל־שג'עיה ותל אל־הווא היו חלק מתוכנית רחבה יותר שנועדה לפנות את הקרקע לקראת כוחות היבשה: ליצור ריק אנושי שיאפשר התקדמות ללא התנגדות ולהפוך את עזה לשדה־קרב ללא נוכחות אזרחית. מאחורי המילים מסתתרת המטרה האמיתית — להפוך אזורים שלמים לבלתי־מגורים, לרוקן אותם מתושביהם ולשנות את המאזן הדמוגרפי לטובת התיישבות עתידית.

אך בפעולת רפיח הוכח כי אותו "ריק" אינו קיים. המטען שהתפוצץ בלב אזור שהצבא הכריז כ"הושלם" הוא הצהרה שהאדמה אינה שותקת; מה שמוסתר תחת ההריסות יכול בכל רגע להפוך לכלי התנגדות שמפרק את אשליית השליטה.

רפיח כמקור לפגיעה באסטרטגיית ה"התקדמות" הישראלית

המסר מרפיח שזור במצוקה הרחבה יותר שממנה סובלת ישראל. ראש הממשלה, המתמודד עם הליכים בבית דין בינלאומי ובעקבותיהם מחפש פחות הכרעה צבאית מאשר תדמית ניצחון — תמונה של הצלחה שתשמר את יציבותו הפוליטית. הבעיה היא שכל מבצע צבאי מייצר מורכבות נוספת: במקום להתקדם ולכוון לפתרון, ניצב צה״ל לאחר יממות מול גדרות העיר, מוקף בהתנגדות שמופיעה כדי לפגוע ואז נעלמת, ובאוכלוסייה שאינה נותנת צייתנות מלאה לפקודות ההתנחלות/ההיסעות.

רפיח מראה שאסטרטגיית "הבריחה קדימה" — ניסיון לכסות כישלונות דרך ה escalation — נתקעת במעגל סגור. גם באזורים שלכאורה היו בשליטת ישראל במשך שנים, ההתנגדות מסוגלת להשיב לעצמה את היוזמה. היכולת הזו אינה רק הישג טקטי, אלא עדות לכישלון המודיעיני והמבני: מערכות האבטחה והמודיעין נחלשות, אינן מצליחות לצפות או לסגור אירועים בזמן.

התנגדות כסוג של "מלחמת שחיקה" מצטברת

במהלך נאומם האחרון, הכריזו גדודי אל־קאסם על הכנת "צבא מתאבדים, אלפי מארבים ומטענים" — טיעון שאינו רק איומם אלא ביטוי לאסטרטגיית לחימה המבוססת על שחיקה מצטברת: פעולות קטנות, מפוזרות ומתמשכות שמגבירות את העלות האנושית והפוליטית על הכוח התוקף. רפיח היא דוגמה לאופן שבו בנייה הדרגתית של הרתעה מושגת דרך צבירה של פעולות, לא דרך קרב אחד גדול.

דגם זה מבלבל את צה״ל — צבא המורגל במלחמות קצרות שפותרות בעדיפות טכנולוגית ואווירית. כעת הוא נדרש לפעול בסביבה עירונית מלאה במערכות מנהרות, מארבים ומטענים — מה שהופך כל רחוב וכל בניין לאיום פוטנציאלי. התוצאה היא "עיוורון טקטי": תנועה באזורים שנתפסו כבטוחים מסתיימת בהפתעה פתאומית עם נפגעים וקצינים שנהרגים.

"אזורים בטוחים" כחולצן מדיני

מה שמעצים את הסכנה עבור הנרטיב הישראלי הוא הממד הפוליטי של רפיח. ישראל ניסתה לשכנע את הקהילה הבינלאומית שישנם "מעברים הומניטריים" ו"אזורים בטוחים" שאליהם ניתן לרכז אזרחים. אולם כאשר כלי צבאי פוגע ברפיח — מקום שנטען שהוא "בטוח" — נחשפת האמת: אין מקום בטוח בעזה, לא לאזרחים ולא אפילו לצבא. זה מחזק את הטענה כי מושג "אזור בטוח" משמש ככיסוי למדיניות של העברה כפויה; כל שטח שהוזן מהתושביו הופך מיד ליעד צבאי או ליישוב עתידי.

עזה כמבחן מוסרי לכל העולם

מבצעי "עגלות גדעון" מזכירים לנו שעזה אינה רק זירת לחימה אלא גם מבחן מוסרי למערכת הבינלאומית. כיצד יכול הסדר עולמי להצדיק המשך השמדה כשנתוני ההרוגים כה ברורים — אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים ומאות קורבנות רעב, בהם ילדים? רפיח מחזירה את הסתירה הזאת למרכז השיח: אם ישראל אינה מסוגלת להגן על חייליה באזור שהיא מכנה "בטוח", איך ניתן להאמין שהיא מספקת ביטחון למיליוני אזרחים שנאלצו לעזוב את בתיהם ונפגעים בכל מקום? פליטים מבסיסי עזה מדווחים שהם "ממשיכים לברוח מול המוות" — מה שמדגיש את חוסר התקווה.

המסר הברור של רפיח: אין שליטה מלאה, וההתנגדות יכולה להפוך את המאזן בכל רגע

המסר מפעולת רפיח חד וברור: הכיבוש אינו יכול להציג שליטה מוחלטת, וההתנגדות מסוגלת לעקוף את המאזן בכל עת. כל מטען שנופל, כל מארב שמבוצע, כל פעולה איכותית שמתרחשת — מזכירה שהמלחמה לא הוכרעה, ושלא ניתן להשלים את הפרויקט של חלוקת הרצועה והפיכתה לשטח יישובי בלי לשלם מחיר דמים כבד ולחוות כישלונות ביטחוניים.

לסיכום, רפיח אינה רק "פעולה איכותית" — היא פרק נוסף במלחמה ארוכה שמדגימה: כוח צבאי, גם אם עצום, אינו מסוגל להרוג את רוח ההתנגדות. מה שנחשב ל"בטוח" מבחינת צה״ל יהפוך תמיד לזירה שמאיימת על קיומו ומזכירה שהכיבוש לעולם לא יהיה בטוח באמת.