קתיבה אל-אדלבי: פנים כנעניות למדיניות הסורית

מאז מאי 2025, קתיבה אל-אדלבי משמש כראש תחום העניינים האמריקאיים במשרד החוץ הסורי, לאחר עלייתו לשלטון של אחמד אל-שרע (אל-ג'ולאני). בעבר היה אל-אדלבי אסיר בגין "פגיעה במדינה". לאחר שחרורו, השלים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה וקיבל תואר במדעי המדינה בשנת 2020. הוא שהה מספר שנים בארצות הברית, שימש כחוקר במרכז הבינלאומי לצדק מעברי, ולקח חלק בפרויקטים שמומנו על ידי גופים אמריקאיים כגון הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID) ופיקוד הכוחות המיוחדים האמריקאי. כמו כן, היה שותף להקמת ארגון "העם רוצה שינוי" שהפעיל תוכניות בסוריה תחת כותרות של "שלום" ו"ממשל תקין".

קשריו עם ארצות הברית

עם מינויו, פרסם אל-אדלבי בטוויטר כי נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן, והציג את סדר העדיפויות שלו: הסרת הסנקציות מעל סוריה באמצעות מסגרות משפטיות שיאפשרו השקעות מערביות, פתיחת השגרירות האמריקאית בדמשק, שרטוט מפת דרכים חוקתית תחת פיקוח בינלאומי, ותמיכה במנגנוני צדק מעברי. עמדות אלו מבהירות את תפיסתו לגבי תפקידה של ארה"ב בסוריה – לא כמתווך ניטרלי, אלא כגורם מפקח ומעורב ישירות. גם העבר התעסוקתי שלו חושף זיקה עמוקה לגופים אמריקאיים מגוונים.

העמדה כלפי "ישראל"

הנושא השנוי במחלוקת ביותר הוא תגובתו של אל-אדלבי לפגישה הפומבית שהתקיימה בפריז בין שר החוץ הסורי אסעד אל-שיבאני לשר לעניינים אסטרטגיים הישראלי רון דרמר. אל-אדלבי תיאר את המפגש כ"צעד למניעת הסלמה מול ישראל". במילים אחרות, הוא רואה בקבלת הכיבוש והתעלמות מהפשעים הישראליים החלטה נבונה – מתוך הבנה שלסוריה אין יכולת לעמוד מול מדיניותה של ישראל.

תפיסה זו איננה חדשה; היא ניצבת בבסיס הסכמי קמפ דייוויד ואוסלו: "ישראל היא מציאות קיימת, ויש לחיות איתה – לא להתעמת מולה". אך הניסיון ההיסטורי הוכיח כי נורמליזציה עם ישראל לא הביאה ביטחון ולא יציבות, אלא רק העמיקה את התלות והחלישה את המעמד הערבי. האם ייתכן שסוריה של העתיד תיבנה על אותה משוואה?

סתירה לרחוב הסורי

סקרים פנימיים בסוריה מראים כי 77% מהאזרחים רואים ב"ישראל" את האיום המרכזי על המדינה. נתון זה מדגיש את הפער התהומי בין שיחו של אל-אדלבי לבין הלך הרוח בציבור. בזמן שהעולם כולו עד לפשעי הכיבוש בעזה, ובזמן שסוריה מופצצת שוב ושוב, קם "דיפלומט" סורי שמצדיק מפגשים עם בכירים ישראלים כ"צעדים ריאליים".

אל-אדלבי מוצג כמדינאי בעל חזות אזרחית ואקדמית, המסוגל לדבר בשפה שהמערב מבין. אך בפועל, עמדותיו אינן אלא הדהוד לתנאים שמציבה וושינגטון ולהבטחות הביטחוניות של ישראל. הצדק המעברי שעליו הוא מדבר הופך לכסות לרה-ארגון של השלטון לפי צורכי חוץ, והנורמליזציה נמכרת כהכרח "להימנע ממלחמות" – בזמן שעניינים מהותיים כמו הגולן והסוגיה הפלסטינית נזנחים ונמכרים לכיבוש.

סכנת אובדן זהות

אל-אדלבי מוביל שיח של התאמה ללחצים אמריקאיים וישראליים. אם תימשך גישה זו, היא עלולה להוביל את סוריה לאובדן זהותה, ולהפוך אותה לשטח כפוף תחת מערכת אזורית שנשלטת על ידי תל אביב. מדינות, ובפרט כאלו הנמצאות בתהליך בנייה מחדש – כפי שטוען חוגו של אל-שרע – אינן יכולות לקום מתוך ויתור או קבלת כיבוש, אלא רק מתוך הגנה על ריבונות. והדבר הזה עומד בסתירה מוחלטת למה שמציע אל-אדלבי ומה שמובילה ההנהגה הסורית החדשה.