הגרעין הישראלי: העמימות המכוונת והסכנה הגלויה

באמצע ליל הרביעי באוקטובר 1973, ניצבה ישראל בפני רגע של אמת – רגע של חולשה קיומית. בחזיתות רמת הגולן וסיני קרסו קווי ההגנה הקדמיים שלה תוך שעות מהתקפה מתואמת של מצרים וסוריה. באותו הזמן התכנסו בכירים ישראלים לישיבת חירום, שבסיומה התקבלה החלטה שכמעט וחזרה על תרחיש הירושימה ונגסאקי: חימוש טילים גרעיניים בבסיס "תל נוף" שבמרכז הארץ. לראשונה, ניצבה האזור מול מציאות מסוכנת, כפי שאישר שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר לממשל ניקסון באומרו: "ישראל היא מהמדינות הסבירות ביותר להשתמש בנשק גרעיני".

יומיים לאחר מכן, התכנסה ועדת ביטחון מצומצמת שכללה את ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר. על פי מסמכים שדלפו מאוחר יותר, מדינת ישראל הפעילה כבר בשעות הראשונות את מה שכונה "האיתות הגרעיני" – חימוש ראשי הקרב והודעה לארצות הברית.

בתגובה לכך, פתחה וושינגטון ב"גשר אווירי אסטרטגי" והחלה להזרים כמויות עצומות של נשק לישראל בתוך ימים, מתוך הבנה עד כמה עלול להיות מסוכן המצב אם ישראל תרגיש שננטשה לבדה.

שורשיו של הפרויקט הגרעיני הישראלי נטועים בשנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, היה אובססיבי לרעיון "הרתעה מוחלטת". בשנת 1956, לאחר תיאום תלת-צדדי במבצע סיני (בריטניה-צרפת-ישראל), התחזק הקשר בין תל אביב לפריז, שחיפשה דריסת רגל חדשה במזרח התיכון לאחר שקיעת האימפריה הקולוניאלית שלה.

בעסקה סודית שנערכה הרחק מעיני האמריקאים, הסכימה צרפת לבנות כור גרעיני בדימונה, תחת כיסוי של "מפעל טקסטיל". היא התחייבה להכשיר את המדענים הישראלים ולספק להם את הציוד הדרוש לייצור פלוטוניום. מאוחר יותר, סיפקה נורווגיה מים כבדים – אחד הרכיבים החיוניים להפעלת הכור.

בשנת 1963, שלח נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי מכתבי אזהרה לבן-גוריון ולשמעון פרס בדרישה לפיקוח מלא. אך רציחתו של קנדי והחלפתו בלינדון ג'ונסון – תומך מובהק של ישראל – בלמו את המהלך הזה, ואיפשרו למעשה את ביסוס מדיניות "העמימות הגרעינית".

בסוף שנות ה-60, החזיקה ישראל כבר בנשק גרעיני מבצעי. מסמכי מודיעין אמריקאיים שפורסמו לימים אישרו כי הפצצה הגרעינית הראשונה של ישראל הייתה מוכנה כבר ב-1967, אך לא נעשה בה שימוש. עם זאת, ההתפתחות החמורה ביותר הייתה ב-1973, כאשר ישראל שקלה בפעם הראשונה שימוש אפשרי בנשק זה במלחמה כוללת שאינה מסוגלת להכיל.

שורש השגיאה האסטרטגית אינו רק בעצם החזקת ישראל בפצצה גרעינית, אלא בטבעה המבני כישות:

• מורכבת מיהודים שהובאו מכל קצוות תבל, ואינם קשורים אורגנית לאדמה זו

• חסרת עומק גאוגרפי ודמוגרפי, מה שהופך אותה לרגישה מדי ונוטה לבחירות קיצוניות

• מוקפת מדינות הרואות בה ישות כובשת, וסובלת מדחייה תרבותית וחברתית

כיום מחזיקה ישראל כ-90 ראשי נפץ גרעיניים, אך ארגונים בינלאומיים מסוימים מעריכים כי המספר עולה על 400. בנוסף, ישראל לא הצטרפה לאמנת האיסור על הפצת נשק גרעיני או נשק ביולוגי, אף על פי שישנן עדויות ברורות להחזקתם ואף לשימוש בהם במלחמות שונות, בעיקר בלבנון ובעזה.

במקביל, מנהלת המדינה המלאכותית הזאת – שכפויה על האזור בכוח – מתקפה מתמשכת נגד איראן, היורשת של אחת התרבויות האנושיות העתיקות ביותר, המדינה המרכזית באזור, והעם השורשי החי על אדמתו מאות בשנים. כל זאת, על מנת לחסל את תוכנית הגרעין האזרחית שלה, הנמצאת תחת פיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ומוגדרת במסגרת הסכמים בינלאומיים שאיראן חתומה עליהם מאז ניצחון המהפכה.

מציאות זו חושפת משהו שמעבר לצביעות המדינית. היא מצביעה על תכנון אסטרטגי אזורי ועולמי שתכליתו הראשונה והאחרונה היא הגנה על האינטרסים של ארצות הברית. אירוניה היסטורית: השאה מוחמד רזא פהלווי – בן בריתו המועדף של המערב באותם ימים – זכה ליחס של אליל מהבירות האירופיות וושינגטון, והוצעו לו טכנולוגיות גרעיניות מתקדמות ללא הסתייגות, דבר שמלמד כי הבעיה האמיתית לא הייתה מעולם בנשק עצמו – אלא בזהות המחזיק בו ובמידת נאמנותו למערכת המערבית.