הצהרותיו של סמוטריץ' מעוררות סערה סביב מטרות המלחמה

כאשר שר בממשלת מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית ומוסרית מוסר הצהרות פומביות לפיהן השבת "השבויים" אינה בעדיפות – אין מדובר בהחלקה לשונית מקרית או בדעה קיצונית שולית. מדובר בביטוי נאמן לאידיאולוגיה שלמה, שהולכת ומתערערת מבפנים וחושפת לעולם את מה שניסתה להסתיר במשך עשורים מאחורי מסך של מודרניות ולגיטימציה בינלאומית.

פירוק השפה: האמת שמפחידה את השיח הרשמי

"נגיד את האמת – החזרת ילדיכם איננה היעד החשוב ביותר". במילים אלה קרע בצלאל סמוטריץ' את העלה האחרון שכיסה את ערוות הנרטיב הציוני בעיני הציבור הישראלי. מה שמדינת ישראל טיפחה מאז הקמתה – שהצבא לעולם אינו משאיר את חייליו מאחור, שחיי "הישראלי" קדושים, שהמדינה מוכנה לשלם כל מחיר כדי להחזירם – קרס ברגע אחד, כשקול ההתנחלות גבר על חיי הפרטים.

מבחינה לשונית, זו אינה רק "בגידה" במשפחות החיילים – אלא הצהרה על סיום אחד מעמודי התווך המרכזיים של "החוזה החברתי" בין המדינה לאזרחיה בישראל. המדינה שטענה תמיד לעליונות מוסרית על שכניה בהגנה על "ילדיה" – החלה כעת להתייחס לשבויים כאל נזק צדדי, ככלי מיקוח שולי.

דו-פרצופיות מוסרית: מאנושיות גלעד שליט לקור הרוח כלפי חיילי ההווה

כשנחטף גלעד שליט, נוהלו קמפיינים עולמיים, הופעלו יוזמות בינלאומיות, וממשלות – מוושינגטון ועד פריז – התערבו, עד להסכם חילופי שבויים משמעותי. היום – אותה ממשלה לא רק שאינה פועלת לשחרור חייליה, אלא אף מתגאה בסירובה לבצע עסקה שתשים סוף למלחמה תמורת החזרתם.

כאן נחשף הפרדוקס: האם חיי החיילים הפכו לנטל פוליטי? או שמדובר בהקשר? התשובה נעוצה במקום אחר: בשינוי המבנה המדינתי – ממערכת ביטחונית הרואה בפרט הישראלי ערך עליון – לפרויקט דתי-התנחלותי הרואה בפרט כלי להגשמת חזון ה"סיפוח המלא", גם במחיר דריסת אותם חיילים עצמם.

שיח המלחמה ככיסוי אידיאולוגי: "תחיית ישראל" או תחיית הטיהור האתני?

מאחורי דברי סמוטריץ' ונתניהו מסתתר שיח מסוכן יותר: "ניצחון מוחלט", "השמדת חמאס", "סיום האיום". אלה אינם רק סיסמאות ביטחוניות, אלא ביטויים ברורים לפרויקט קולוניאלי מתמשך במאה ה-21, שנהנה מתמיכה בינלאומית ונשען על לוגיקה של ריקון הארץ מתושביה – בין אם דרך עקירה, טבח או מצור.

כאשר נתניהו מצהיר שלא יפסיק את המלחמה עד להשמדת התשתיות האזרחיות והצבאיות של חמאס, הוא אינו מגיש תוכנית ביטחונית – אלא מציב כוונה ברורה למחיקת מרקם החיים בעזה, פיזור האוכלוסייה והפיכתה לשטח ריק בשליטה ישירה או עקיפה של ישראל.

השתיקה האמריקאית: תמיכה סמויה או שותפות אסטרטגית?

הצהרת סמוטריץ' כי "אין ביידן, אין גלנט ואין הלוי", מצביעה על תחושת מומנט היסטורי – שעת כושר מגובה פוליטית אמריקאית, גם אם מצופה להסתייגות רשמית. מכאן צצה השאלה המוסרית: כיצד מאפשרת וושינגטון, המקדשת זכויות אדם ומתנגדת לכיבוש אוקראינה, לתמוך בבעל ברית המצהיר בפה מלא על גירוש קולקטיבי והכשרת הכיבוש?

האם שתיקת ארה"ב נובעת מאינטרס אסטרטגי – או שמא מתפיסת עולם אידיאולוגית הרואה בישראל שלוחה טבעית של הפרויקט המערבי לשליטה במזרח התיכון?

מרד המשפחות: קולה של הקורבן מול התוקפן הפנימי

משפחות השבויים בישראל לא מסתפקות באמירה שהממשלה כשלה – הן מאשימות אותה בבגידה, ומכנות את דברי סמוטריץ' "בושה". לא מדובר רק בתגובה רגשית – אלא ברגע נדיר שבו הקורבן מבפנים יוצא נגד מקבלי ההחלטות, וחושף את השאלות המוסריות והפוליטיות העמוקות של הפרויקט הציוני.

כאשר אמהות מתארות את ממשלתן ככזו ש"הקשיחה את ליבה" ו"החליטה להפקיר את ילדינו", זהו שבר של ממש באמון הציבורי – ושאלה נוקבת: מה ערכה של מדינת ישראל אם אינה מגינה על חייליה? ומה שוויה של "המדינה היהודית" אם היא משעתקת כלפיה את מה שנשבעה להימנע ממנו?

הסקרים: הציבור נגד המלחמה – הממשלה ממשיכה בטבח

על אף הרטוריקה הפומבית הלוחמנית, סקרי דעת הקהל מצביעים על כך שיותר ממחצית מהציבור תומך בעסקה עם חמאס להשבת השבויים וסיום הלחימה. הממשלה, אם כך, כבר אינה מייצגת אפילו את בסיס הבוחרים שלה – אלא פועלת לפי חשבונות של ברית דתית-ביטחונית שמכוונת לפי אינטרסים אידיאולוגיים.

הסכנה: הפער הזה אינו יוצר אחריות דמוקרטית – כי ישראל, כפי שסמוטריץ' רואה אותה, אינה עוד מחויבת להסכמות לאומיות – אלא נעה לעבר פירוק הנרטיב הלאומי לטובת דוקטרינה תורנית המכשירה השמדה ורואה בשבויים קורבן נסבל.

היעדר הרסן המוסרי: כשהרצח הופך למדיניות רשמית

הצהרות שר הביטחון ישראל כ"ץ על "הכרחת מאות אלפי פלסטינים לברוח", והרעיון להפוך את השטחים הכבושים ל"אזורים חוצצים" – מהדהדים תקופות קולוניאליסטיות אפלות שחשבנו שנעלמו. אך ישראל של היום אינה עוד מסתירה כוונות – אלא מתהדרת בהן.

כאן נכשלת הקהילה הבינלאומית, וכאן מתמוטט המשפט הבינלאומי – מול פרויקט פוליטי שאינו רואה בפלסטינים בני אדם, ואינו מכיר בזכות השיבה או בגבולות – אלא מחזיר את הנכבה בעטיפה מודרנית.

בסצנה האחרונה: בשביל מה נמשכת המלחמה?

המלחמה בעזה איננה שאלה ביטחונית – אלא פרויקט פינוי ארוך טווח. דברי נתניהו על "שרטוט מחדש של המזרח התיכון" ו"הפיכת עזה לשטח שלא מאיים לעולם על ישראל" מגלים תוכנית טרנספריסטית–התנחלותית – רחבה יותר מחמאס והשבויים – אשר פוגעת בזהות הקרקע, אנשיה ועתידה.

בהקשר זה, דברי סמוטריץ' נראים הגיוניים לחלוטין: אם המטרה היא לרסק את עזה – מדוע להציל חיילים בדרך? אם המלחמה היא אמצעי לטיהור דמוגרפי – מדוע לעצור אותה בעבור עסקת שבויים?

כך חושבת הקולוניה תמיד: בני אדם הם רק מספרים – והמפות הן הראויות למלחמה.

מהבושה לנפילה

ה"בושה" שעליה מדברות משפחות השבויים היא לא אלא מראה המשקפת את מהות ישראל כיום: פרויקט חסר מוסר, ההופך את חייליו לקורבנות, ומנהל מלחמת השמדה נגד עם שלם – בחסות שתיקת המערב ואינטרסיו.

אך מי שמכיר את ההיסטוריה, יודע: מילים ריקות אינן מצילות פרויקט מתפורר. ובגידה מבפנים – כשהיא נעשית למדיניות רשמית – היא המסמר הראשון בארון המת של מדינה ששווקה כ"אי של מוסר" בים של "ברברים".