07:37 זמן קודס הכבושה
בשבועות האחרונים דלפו דיווחים ממקורות מערביים המעידים על קיומן של משא ומתן רציני מאחורי הקלעים בין רוסיה לאוקראינה, בתיווך מערבי ובמעורבות משתנה של ארה"ב, טורקיה וסין. האינדיקציות המצטברות מרמזות על כך שהעניינים נעים לעבר "הסכם חלקי" הכולל קווים אדומים שלא ניתן לגעת בהם, לצד נושאים גמישים שניתן לדון בהם. האירוניה היא שהבירה הנלהבת ביותר להצלחת ההסכם אינה קייב ואף לא מוסקבה – אלא וושינגטון.
לפי דיווחים מודיעיניים שפורסמו ב"וושינגטון פוסט" וב-Bild הגרמני, נוסחו כבר טיוטות של הסכם ראשוני, העוסקות בשלוש נקודות עיקריות:
הקפאת הסכסוך על קווי המגע הנוכחיים, מבלי שאוקראינה תכיר רשמית בשליטת רוסיה על שטחים במזרח המדינה – כולל דונצק ולוגנסק – תוך השארת גורלה של חצי האי קרים "לעתיד".
ערבויות ביטחוניות מערביות לאוקראינה במתכונת הדומה לזו של ישראל: ללא חברות רשמית בנאט"ו, אך עם חימוש ואימונים קבועים וסיוע צבאי איכותי.
הסכם כלכלי מקביל שיאפשר לאוקראינה לייצא משאבים נדירים (ליתיום, טיטניום וכו') לאירופה וארה"ב בתמורה למימון שיקום כלכלתה והשקעות נרחבות בתשתיות.
הנושא האחרון – המחצבים – אינו שולי, אלא מהווה אחד המניעים הסמויים של הסכסוך. אוקראינה מחזיקה בעתודות הליתיום השניות בגודלן באירופה, מה שמציב אותה כשחקן אסטרטגי במרוץ האנרגיה של העתיד, במיוחד על רקע המעבר הגלובלי לרכבים חשמליים.
מנקודת המבט של הקרמלין, המלחמה כבר השיגה מטרות אסטרטגיות מסוימות: חיסול חלום ההצטרפות של אוקראינה לנאט"ו, ערעור אמון המערב ביכולתו לבלום את רוסיה, וחשיפת השבריריות של הכלכלה האירופית אל מול מלחמה ממושכת. עם זאת, המחיר הפנימי של המלחמה הולך וגדל.
פוטין יודע שהמשך השחיקה של הצבא הרוסי עלול להפוך למשבר פנימי אם לא ילווה בהישג פוליטי. לכן מוסקבה חותרת להסכם אשר יכונן בפועל את שליטתה בקרים ובמזרח אוקראינה – מבלי לדרוש הכרה רשמית – לצד הישגים כלכליים שיכללו הסרה חלקית של סנקציות, בעיקר בתחומי האנרגיה והדשנים.
כאן טמון לב העניין. ארה"ב, אף שהיא מציגה חזות של תמיכה מלאה באוקראינה, סובלת כבר מעייפות פנימית – פוליטית וכלכלית – מהמלחמה. רפובליקנים בקונגרס דורשים לקצץ את המימון הצבאי לאוקראינה, והציבור האמריקאי תוהה מדוע מושקעים מאות מיליארדים במלחמה שאינה נוגעת לביטחונם הישיר. לכן נראה שוושינגטון מוכנה להתעלם מהסוגיה של קרים – או לפחות להקפיאה – בתנאי שההשפעה האמריקאית בקייב תישמר, ושאוקראינה לא תהפוך לטריטוריה בשליטה רוסית או סינית.
הכרה רשמית בשליטת רוסיה על קרים לא תבוא מפיו של הבית הלבן, אך ייתכן שתועבר בעקיפין – באמצעות "אי התייחסות" לעתיד קרים בהסכמי שלום. זוהי נוסחה שנעשה בה שימוש בעבר, למשל בקוסובו או בטייוואן.
הנשיא האוקראיני וולודימיר זלנסקי ניצב בפני דילמה קיומית. קבלת הסכם שאינו משיב את כל השטחים פירושה סיום הלגיטימיות שלו בעיני הלאומנים והצבא. מנגד, סירוב להסכם עלול להביא לקריסת התמיכה המערבית – וחשיפת אוקראינה למתקפה רוסית בלתי מרוסנת.
בנאומיו האחרונים, זלנסקי החל לרמוז ל"פתרונות דיפלומטיים" ול"שלב חדש של המאבק", מה שפירשו פרשנים כהכנה פסיכולוגית לוויתורים קרובים שיתעטפו בשפה פטריוטית – כמו "הקפאת הסכסוך למען הדורות הבאים".
אם ההסכם יצלח – תרחיש סביר אך שברירי – נראה עולם במבנה גיאופוליטי חדש:
רוסיה תצא מנצחת ברמה האסטרטגית – למרות האבדות – עם הכרה דה פקטו בהשפעתה בים השחור.
אוקראינה תקבל ערבויות קיום, אך תהפוך בפועל למדינה חצי-צבאית מערבית, בדומה לדרום קוריאה ביחסיה עם ארה"ב.
וושינגטון תציג את ההסכם כהישג דיפלומטי ותפנה את משאביה מחדש למזרח התיכון ולמאבק מול סין – תוך שמירה על אוקראינה כקלף לחץ זמין.
אירופה תתמקד בשיקום כלכלתה ובחיזוק תעשיית הנשק שלה – לאחר שנוכחה לדעת עד כמה היא פגיעה למלחמות ממושכות.
המלחמה בין רוסיה לאוקראינה נכנסת לשלב חדש – שלב של מו"מ על חורבות הסיפורים הגדולים. אין כאן ניצחון טהור, ואין תבוסה מוחלטת. יש רק חישובים מורכבים שבהם משתלבים גאוגרפיה ומינרלים, היסטוריה וגז, ריבונות וסיוע חוץ.
סופר: אל-חנאדק
