23:09 זמן קודס הכבושה
כאשר אנו מנסים להבין את מדיניות ישראל כלפי רצועת עזה, כל ניתוח אובייקטיבי אינו יכול להתעלם מהאופי המבני של מדיניות זו כחלק מפרויקט קולוניאלי-התנחלותי ארוך טווח. החלטותיו האחרונות של בנימין נתניהו על עצירת כניסת סחורות וסיוע הומניטרי לרצועה אינן רק כלי לחץ במשא ומתן, כפי שמוצג בתקשורת, אלא מהוות המשך לשיטה שמטרתה להרעיב את האוכלוסייה, לשבור את ההתנגדות, ולעצב מחדש את המפה הפוליטית של האזור תוך התעלמות מוחלטת מזכויות אדם והחוק הבינלאומי.
יש להבין כי מדיניות זו אינה רק תגובה לעמדות חמאס, אלא חלק מאסטרטגיה ארוכת שנים שמטרתה לרוקן כל הסכם מתוכן ולהפוך אותו לכלי סחיטה פוליטי. עצירת הסיוע אינה החלטה טכנית בלבד; זהו צעד במסגרת פרויקט פוליטי שנועד לעצב את עתיד עזה בהתאם לתכתיבים ישראליים ואמריקאים – גם במחיר של חיי למעלה משני מיליון פלסטינים המתמודדים עם סכנת רעב, מחלות ומוות.
בהקשר פוליטי רחב יותר, יש למקם את החלטותיו של נתניהו בתוך מסגרת כוללת שאינה קשורה רק להבנות הפסקת האש. במשך עשורים, ישראל השתמשה במדיניות של מצור והרעבה ככלי פוליטי, החל מהמצור על ביירות בשנות השמונים, ועד המצור על עזה שהחל ב-2007. החידוש כעת הוא השילוב בין מדיניות זו לבין סחיטה במשא ומתן, כאשר הסיוע ההומניטרי הופך לקלף מיקוח.
מה שמתרחש היום הוא חזרה על אותן מדיניות ישנות, אך עם כלים חדשים. נתניהו, שעומד בפני סכנה ממשית להמשך שלטונו, מנצל את עזה כזירה למאבק פוליטי פנימי, כשהוא מנסה לעקוף את יריביו מהימין הקיצוני, כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', הדורשים "לפתוח את שערי הגיהנום" על הרצועה. זהו לא מאבק על ביטחון – אלא מאבק הישרדות פוליטי.
מדיניות זו חורגת מעבר ללחץ משא ומתן ומגיעה לכדי ניסיון לחנוק את עזה כלכלית והומניטרית, תוך הפיכתה ל"אזור של מוות איטי". אל מול מציאות זו, שתיקת הקהילה הבינלאומית כלפי הרעבה שיטתית אינה אלא שותפות שבשתיקה עם האסטרטגיה הישראלית שמטרתה לפרק את החברה הפלסטינית ולהכתיב מציאות חדשה בשטח.
כדי להבין את מניעיו של נתניהו, יש לבחון את המצב הפנימי בישראל. מאז ה-7 באוקטובר 2023, נתניהו נתון לביקורת חריפה בשל כישלון ממשלתו במניעת המתקפה. כעת, הוא מנסה להסיט את תשומת הלב מכישלון זה באמצעות הסלמה חדשה בעזה.
מדיניות "המשחק על הקצה" של נתניהו, המבוססת על איום מתמיד בחידוש המלחמה, אינה אלא ניסיון לקנות זמן. הוא מבין כי הסכם ינואר, על אף חסרונותיו, מציע הזדמנות להפסקת הלחימה ולהשבת השבויים הישראלים. אולם, קבלת ההסכם משמעותה הכרה בכך שלא הושגו מטרות המלחמה המרכזיות – פירוק ההתנגדות והפלת שלטון חמאס. פוליטית, נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו הודאה כזו.
לא ניתן לנתח את המצב מבלי להתייחס לעמדת ארצות הברית. ממשל דונלד טראמפ, באמצעות שליחו למזרח התיכון סטיבן ויטקוף, ממלא תפקיד של מתווך הנוטה באופן ברור לטובת ישראל. אימוץ הצעות החורגות מהסכם הפסקת האש המקורי אינו רק הטיה לטובת צד אחד – אלא מעורבות ישירה בניסיון לקבוע מציאות חדשה בעזה.
המדיניות האמריקאית, הנשענת על תמיכה בלתי מסויגת בישראל, מתעלמת בעקביות מההיבט ההומניטרי של המשבר. ההתייחסות לסיוע ההומניטרי כאל "פריבילגיה" ולא כזכות בסיסית, היא עדות נוספת לאמות המידה הכפולות של וושינגטון.
בעוד הקולות הישראלים הקוראים ל"הגירה מרצון" של תושבי עזה לסיני מתגברים, מצרים מוצאת את עצמה תחת לחץ חסר תקדים להסכים לתוכניות של הגירה כפויה. הצהרותיו של אביגדור ליברמן, הקוראות לפתיחת מעבר רפיח לטובת פינוי תושבי הרצועה, אינן רק איום על הריבונות המצרית – אלא גם ניסיון ליישם מחדש את מודל 1948 בגרסה עדכנית.
תגובתה של מצרים ללחצים אלה תהווה מבחן ליכולתה לשמור על תפקידה ההיסטורי כמתווך ניטרלי ומגן על הזכויות הפלסטיניות. דחיית התוכניות הללו אינה רק הגנה על הריבונות הלאומית, אלא גם הצהרה מוסרית שמחזקת את המחויבות המצרית לסוגיה הפלסטינית.
מבחינת חמאס, המצב מורכב. החזקה בהסכם הנוכחי היא ניסיון לשמר הישגים מסוימים, אך המשך ההפרות הישראליות מציב את התנועה בפני דילמות קשות.
קלף השבויים הישראלים נותר אחד מכלי הלחץ המשמעותיים ביותר בידי ההתנגדות, אך לנוכח עמדתו הקשוחה של נתניהו וניסיונו לכפות תנאים חדשים, האפשרות לחידוש הלחימה הופכת לריאלית יותר.
בעוד המצב מחמיר, הקהילה הבינלאומית נותרת צופה מהצד. הצהרות דיפלומטיות על "דאגה" ו"קריאה לריסון" אינן מתורגמות לפעולות ממשיות.
אפילו קולות אירופיים המזהירים מפני "השלכות חמורות" של עצירת הסיוע, אינם מצליחים לנקוט צעדים תקיפים, מה שמאפשר לישראל להמשיך במדיניות הענישה הקולקטיבית ללא הפרעה.
המתרחש כיום הוא נקודת מפנה. התעקשות ישראל לכפות תנאים חדשים מערערת את הסכם הפסקת האש. לנוכח ההתבצרות הישראלית וחוסר מעורבות בינלאומית משמעותית, הסבירות להסלמה צבאית הולכת וגוברת.
סופר: אל-חנאדק
