ירדן ותוכנית הגירוש של טראמפ: האם הסכימה?

מאז שהועלו רעיונות לגירוש כפוי של הפלסטינים כחלק מהתוכניות הישראליות והאמריקאיות לפתרון "בעיית עזה", הייתה ירדן בין המדינות הראשונות שהצהירו על התנגדות נחרצת לתרחיש כזה. עמדתה של עמאן אינה רק ביטוי דיפלומטי של סולידריות עם הפלסטינים, אלא משקפת מורכבויות פוליטיות, ביטחוניות ודמוגרפיות שהופכות כל ניסיון לכפות מהלך כזה לאיום ישיר על יציבות הממלכה. ירדן, הנושאת היסטוריה מורכבת ביחס לסוגיה הפלסטינית, מבינה כי כל שינוי במאזן הדמוגרפי או הגיאופוליטי עלול להציב בפניה אתגרים החורגים מיכולת השליטה שלה.

המלך הירדני הגיע היום לארה"ב לפגישה עם נשיא ארה"ב, שהצהיר בגלוי על רצונו ליישב פלסטינים בירדן, למרות הבנתו את ההשלכות הרבות לכך. בעוד שטראמפ מפגין אדישות ברורה לתוצאות העתידיות, סומך המלך עבדאללה השני על ההתנגדות הערבית הרחבה למהלך, מתוך הבנה שהוא אינו משרת אף מדינה ערבית. המלך מקווה לשנות או לפחות לרכך את התוכנית, במיוחד לאור העובדה כי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הציב גם את ערב הסעודית ברשימת המדינות שעלולות להיות יעד ליישוב מחודש של פלסטינים מרצועת עזה.

הזעם הערבי על תוכנית טראמפ נובע מההבנה כי קבלת חלק מהפלסטינים במדינה ערבית כלשהי תוביל לדרישות דומות ממדינות נוספות, בזמן שרוב המדינות באזור אינן מחזיקות די קלפי מיקוח מול וושינגטון ותל אביב, בעיקר לאחר שהן בחרו בדרך הנורמליזציה. חוסר היכולת של מדינות אלו לנקוט בצעדים קיצוניים מול ארה"ב וישראל הופך את המצב למורכב עוד יותר.

השיקולים הדמוגרפיים – איום על המאזן האוכלוסייתי
הדמוגרפיה מהווה מרכיב מרכזי בעיצוב המדיניות הפנימית של ירדן. הפלסטינים מהווים חלק משמעותי מהאוכלוסייה, עם הערכות של כ-3 מיליון פלסטינים בירדן, המהווים כ-39% מהאוכלוסייה הכללית. קליטת פלסטינים נוספים אינה רק עניין הומניטרי, אלא מהלך שיכול לשנות באופן דרמטי את המאזן החברתי והפוליטי בירדן.

במהלך השנים ניסתה ירדן לשמור על איזון בין הקבוצות הדמוגרפיות במדינה, תוך שילוב הפלסטינים במבנה הממשלתי, אך מבלי לאפשר להם להפוך לכוח פוליטי דומיננטי. כניסת פליטים חדשים, במיוחד מעזה, תיצור סיטואציה חדשה ומורכבת יותר, משום שהרכב האוכלוסייה הפלסטינית בעזה שונה מזה שבגדה המערבית מבחינת נאמנויות פוליטיות ושיוך לארגונים שונים.

מבחינה פוליטית, ירדן מתנגדת להתיישבות פלסטינית המונית מחשש לשינוי מאזן הכוחות הפנימי. הממלכה נשענת על תמיכת השבטים הבדואים, המהווים את עמוד השדרה של כוחות הביטחון והצבא. שינוי דמוגרפי משמעותי עלול לערער את היציבות וליצור דרישות גוברות מצד הפלסטינים לייצוג פוליטי רחב יותר, דבר שעלול להציב את המשטר בעימות ישיר עם בסיס התמיכה המסורתי שלו.

אירועי "ספטמבר השחור" ב-1970, במהלכם נלחם הצבא הירדני בארגונים פלסטיניים שניסו להקים ישות אוטונומית בתוך הממלכה, נותרו חקוקים בזיכרון ההיסטורי של ירדן. אף על פי שהמצב השתנה מאז, החשש מהתפרצות עימותים דומים נשאר רלוונטי.

היחסים בין ירדן לחמאס הם מרכיב חשוב בהתנגדות ירדן לתוכנית טראמפ. בעבר שימשה עמאן כבסיס לפעילות חמאס, אך מאז 1999, בעקבות לחצים פנימיים וחיצוניים, נסגרו משרדי הארגון בעיר. קליטת פלסטינים רבים מרצועת עזה עלולה לאפשר לחמאס לבסס מחדש את נוכחותו בירדן, תרחיש שאינו מקובל על השלטון הירדני, במיוחד על רקע הרגישות הביטחונית בגבולות המדינה.

כל פעילות פלסטינית חדשה שתתמוך במאבק מזוין נגד ישראל תציב את ירדן בפני עימות ישיר עם ישראל, המדינות חתומות על הסכם שלום מאז 1994, ועמאן אינה מעוניינת להכניס את עצמה לעימות מחודש עם ירושלים.

מעבר להיבטים הפוליטיים והביטחוניים, הפן הכלכלי משחק תפקיד מרכזי בהתנגדות ירדן לתוכנית טראמפ. הכלכלה הירדנית מתמודדת עם אתגרים קשים, כולל אבטלה גבוהה, חוב ציבורי משמעותי ותלות במענקים זרים. קליטת מאות אלפי פליטים פלסטינים נוספים תכביד על מערכת הבריאות, החינוך והתשתיות, ותגרום להחמרת הבעיות הכלכליות והחברתיות במדינה.

התנגדות ירדן לתוכנית טראמפ אינה רק מחווה פוליטית או סולידריות עם הפלסטינים, אלא מהלך אסטרטגי שנועד להגן על יציבות המדינה ולמנוע שינוי דמוגרפי ופוליטי שעלול לערער את עתידה. הנחישות הירדנית למנוע יישוב פלסטינים בשטחה נתמכת גם על ידי התנגדות אזורית רחבה, מה שהופך את יישום התוכנית לכמעט בלתי אפשרי.