הצונאמי הגדול: היום שאחרי המלחמה בעזה

הסיוט של ה-7 באוקטובר עדיין רודף את הנהגת של צה"ל, השואפת לצייר את תמונת הניצחון השקרית ברצועת עזה בתקווה למחוק את מה שהשאיר המבול הפלסטיני במערכת הביטחון והצבא הישראלית, אך ללא הועיל. השאלה הגדולה היא ביום שאחרי המלחמה בעזה; הצונאמי הגדול שישטוף את עמודי התווך של הכיבוש אחרי סוף הקרב, ויטיל את האחריות על האחראים לכל הסיבות לכישלון בכל הרמות.

האחריות וההאשמות ממשיכות להיות משותפות בין בכירי הצבא לבין הדרג המדיני הישראלי, ובראשם בנימין נתניהו, פעם אחת להאשים את מחלקת המודיעין בכישלון, ופעם נוספת את הנהגת האזור הדרומי… נתניהו מבקש להסיר את האישומים מעצמו, וזו אחת הסיבות להארכת המלחמה; והוא לבש את בגדי המלך הנאמן "ישראל", שכבר לא בטוחה.

במאמר על "ידיעות אחרונות", הסופר הישראלי המפורסם נחום ברניע מציג את המשבר הפוליטי והצבאי שנגרם כתוצאה מהמלחמה בעזה, תוך שהוא מצטט מודלים של הנהגת הכיבוש שנמנעים מכישלון בלתי נמנע:

מאז 7 באוקטובר הולך צחי הנגבי כשקילו חמאה יושב לו על הראש. על חלקו באחריות לקונספציה הוא הודה בחצי פה, אבל עד היום הוא לא הסביר איך הרשה לעצמו לצפצף על החובות שמטיל עליו, כראש המטה לביטחון לאומי, חוק המטה לביטחון לאומי - חוק שהוא עצמו העביר בכנסת. לא בדק, לא כינס, לא פעל - זה מה שקורה כשממנים פוליטיקאי לתפקיד ביטחוני.

ביום השביעי למלחמה התכתבתי איתו. אני שומר את ההתכתבות הזאת: בעיניי היא דוגמה חיה לאטימות, ליוהרה ולעיוורון שפשו במערכת המופקדת על גורלנו לפני השבת ההיא ואחריה. אבל הנגבי בשלו: ממשיך לפטפט את יוהרתו בכל ערוץ אפשרי. בשבת התראיין בערוץ 12. כשנשאל מה יעשו מקבלי ההחלטות אם יידעו את מיקומו של יחיא סינוואר ויידעו שהוא מקיף את עצמו בחטופים כמגן חי, השיב: "זאת דילמה קשה".

תשובה מטומטמת. ראשית, אין דילמה: חייו של אזרח ישראלי שהופקר ונחטף בביתו שווים יותר ממותו של טרוריסט, יהיה חשוב ככל שיהיה; שנית, החלטה כזאת איננה בתחום האחריות או ההבנה של ראש המל"ל; שלישית, רק אדם קשה לב בוחר לצער עוד, לחינם, את משפחות החטופים, שחיות זה חודשיים בחרדה תהומית. רביעית, רק פתי משיב לשאלות היפותטיות. הייתה לו עוד נפילה: הוא איים על חסן נסראללה בפעולה צבאית כאשר המאמצים של הקבינט מושקעים בניסיון להגיע להסדר שיחסוך את הצורך בפעולה כזאת. מה שטוב לנאומים במרכז הליכוד לא טוב למדינה שנמצאת במלחמה. 

החמאה לא יושבת רק על ראשו של הנגבי. היא יושבת על ראש כל מי שאירוע 7 באוקטובר היה במשמרת שלו, ממפקד האוגדה עד ראש הממשלה. עיקר האחריות נופל על צמרת הצבא: אנשים טובים, מסורים לתפקיד, מוכשרים, שאחראים לאסון בממדים היסטוריים.

ראש אמ"ן האלוף אהרון חליוה סופג זה שבועות את עיקר האש. לא הניחו לו גם לאחר שקיבל על עצמו אחריות. אני שומע מפי שרים בקבינט שהוא מתקשה לספוג את מטחי הביקורת. הוא מכונס בעצמו בדיונים, אמר לי שר אחד. כבוי. הוא היה נוהג בחוכמה אילו היה מודיע עכשיו שבכוונתו להתפטר מתפקידו בתום השלב הנוכחי במלחמה. ההודעה הייתה מנטרלת את הרעל שנשפך עליו ברשתות ומעקרת את האינטרס הפוליטי בהתמקדות בו.

היא גם הייתה מבהירה לאחרים בין מקבלי ההחלטות שזמנם קצוב. הכול ייבדק, זאת התשובה שנותנים כולם. אכן, יש מה לבדוק בהתנהלות הדרג הפוליטי והצבאי, אבל את ממדי הנזק לא צריך לבדוק: הם ידועים לכל ילד. די בנזק כדי לשלוח אותם הביתה. יש בעיה בניהול מלחמה בידי אלה שאחראים למחדליה. אני מקווה בכל לב שהראש שלהם נקי.

המלחמה בשטח, מול מעוזי חמאס בחאן יונס ומול כיסי ההתנגדות שנותרו בצפון הרצועה, היא העיקר. בשוליה מתקיימת מערכה פסיכולוגית מול קהלים שונים: אחת, מול מה שנותר מהזרוע הצבאית של חמאס; שתיים, מול האוכלוסייה בעזה; שלוש, מול הציבור בישראל; ארבע, מול משפחות החטופים; חמש, מול הממשל ודעת הקהל האמריקנית.

כאשר מופצות תמונות של מאות גברים עזתים מובלים בשג'אעיה החרבה כשרק תחתונים לגופם זה אמור לשמח את הציבור הישראלי ולדחוף את החמאסניקים לכניעה. לגבי הישראלים התועלת ברורה; לגבי העזתים ברורה פחות: התמונה מזכירה את מסדרי הקופים במלחמה בלבנון ב-1982, שהיו בהם הרבה ברוטאליות ואפס תועלת. בתקשורת העולמית היא מעוללת פיגוע הסברתי: בצה"ל יודעים זאת, אבל לא יודעים לתקן.

כאשר מופץ סרטון של כיכר פלסטין החפורה, עם חנוכייה ודגל ישראל במרכזה, יש ישראלים שטועים לראות בו תמונת ניצחון. הם שוכחים שצה"ל לא נכנס לעזה על מנת לכבוש אותה. אם בעוד כמה חודשים דגל ישראל ימשיך להתנופף מעל כיכר פלסטין בעזה נהיה תקועים בצרה גדולה. אני מבין מדוע הלוחמים אוהבים את התמונות האלה; כולנו זקוקים לרגע של חסד. אבל יש עיקר במלחמה ויש טפל.

בינתיים החטופים מחכים לבשורה. יש חשש שהניסיון האחרון לחלץ חטוף עלה ברציחתו. אין כנראה מנוס מחידוש המשא ומתן. חטופים תחילה; דגלים אחר כך.