הדילמה הישראלית של "היום שאחרי": השלטון החלופי והחיסול של חמאס

הנושא של "היום שאחרי" המלחמה בעזה מהווה את הנקודה הכי שנויה במחלוקת בחדרי קבלת ההחלטות בשל השפעותיה הישירות על מהלך המלחמה הנוכחית, שלא רואים את סופה באופק לעת עתה. מאז שהציגה הממשל האמריקני את הצורך בקיומה של ראיה עתידית על אופן סיום המלחמה וגורל עזה ביום שאחרי, עלתה המתיחות בהדרגה בין הממשל האמריקני והממשלה הישראלית; האחרונה לא הציגה או שאין לה תכנית ברורה, ודחתה את הראיה האמריקנית שמדברת על נסיגת הצבא הישראלי לאחר השגת מטרות המלחמה וניהול רצועת עזה על ידי הרשות הפלסטינית ה"מתחדשת". עם המשך המלחמה, נותר הנושא תקוע, והמתח סביב "היום שאחרי" עלה עד שהשפיע על המערכת הפוליטית והצבאית הישראלית, וכן בתוך הקואליציה השלטונית עצמה.

כותרות עיקריות בתוכניות הישראליות

ניתן לתמצת את מה שנאמר בהצעות הישראליות לגבי מפת הדרכים לאחר המלחמה בעזה בכותרות הבאות:

-חיזוק הרשות האזרחית במקביל לפעולה הצבאית (תמיר היימן).

-הדרך להשמדת היכולות הצבאיות של "חמאס" עוברת דרך מניעת היכולת שלה לפעול אזרחית וממשלתית ברצועה (גבי סיבוני).

-ניתן להקטין משמעותית את השפעת חמאס בקרב הציבור שהיא טוענת לייצג ולהוביל, באמצעות ביטול "סמכות ההשפעה" ו"זכות הווטו" שהיו לה ושעדיין מחזיקה בהן, דרך מאמצים צבאיים ואזרחיים מקומיים ופוליטיים ותמיכה מהרשות הפלסטינית והקהילה הבינלאומית (אודי דקל).

-רשות רב-לאומית שתקבל את המשימות לאחר הצבא הישראלי, פיקוח בינלאומי אזורי ולא אזורי, קבוצת הקשר הבינלאומית, משטרת בינלאומית לניהול עזה זמנית, הסרת שליטת חמאס על השלטון האזרחי, התחלת בניה מחדש, יוביל להעברת שלטון פלסטיני מקומי ואחריות ביטחונית כשהתנאים יאפשרו, עם שמירה על הזכות לבצע פעולות ביטחוניות נגד חמאס (דייטון ואחרים).

-כיבוש מלא של עזה ושלטון צבאי ישראלי (נתניהו וגופמן).

-שלטון חלופי המבוסס על רשות אזרחית (שר הביטחון גלנט).

פערים ב"יום שאחרי" בעזה

ראשית: בהיבט הצבאי

-הפתרון הצבאי ידרוש זמן ומשאבים רבים, ויפחית מיכולת הצבא הישראלי לפעול בזירות אחרות ויעשה על חשבון אתגרים ביטחוניים דחופים אחרים, כל זאת בצל הגברת הבידוד הבינלאומי של ישראל, בנוסף לעלויות הפנימיות: אזרחיות, כלכליות וחברתיות שיינתן ניהול הרצועה, צבאית, לחברה הישראלית.

-הדרך לשליטה צבאית עדיין ארוכה עם הצורך של הצבא לפעול מחדש במקומות שכבש ו"טיהר" חלקית.

-הטלת שלטון צבאי לא יהווה תחליף תאורטי, וניסיון העבר מוכיח שלא ניתן לקיים שלטון צבאי ללא עימות צבאי נוסף בסגנון האינתיפאדה הראשונה, או תהליך פוליטי שיוביל להעברת סמכויות לרשות פלסטינית מחודשת, בדומה להסכם שהושג לאחר האינתיפאדה השנייה.

-הסטייה לכיבוש ארוך טווח של עזה או שלטון צבאי ישראלי בה לאחר סיום המלחמה היא אפשרות ששר הביטחון הישראלי גלנט רואה בה "מסוכנת ורעה לישראל" בשל הניקוז של היכולות הצבאיות והביטחוניות ברצועה במקום להתמקד באיומים האסטרטגיים האחרים, בנוסף לקושי לספק לצבא הישראלי כוח צבאי מיוחד, ודורש תקופת שירות ארוכה יותר במילואים (גלנט).

-עלות השלטון הצבאי הישראלי עצמה בעיה שכן תעמוד על 20 מיליארד שקל בשנה, שזה כ-5.5 מיליארד דולר.

שנית: בהיבט האזרחי

-הסכמה ישראלית להקמת רשות פלסטינית משודרגת ברצועה היא סיכון עבור המדינה, במיוחד בהיבט זיהוי הגורמים הפלסטיניים שרוצים לשלוט בעזה, ואיך הם מתכוונים לשלוט, והאם הם מסוגלים לעמוד מול חמאס והפלגים המושרשים ברצועה.

-מכשול הקשר של האוכלוסייה עם חמאס, ולעומק, ישנם "רבים מהאזרחים הפועלים נגד ישראל, אף שאינם חברים בארגון הצבאי". כמו כן, בניית התחליף דורשת זמן רב.

סיכום

התרחישים הישראליים לראייה של "היום שאחרי" המלחמה בעזה, על גיוון היבטיהם, מצביעים על קיום כיוון אחד מתואם תחת מסגרת "השלטון החלופי והחיסול התנועה", אך הם מדגישים היעדר ריאליזם והגיון בהם; מה שגורם להם להיות חסרי יעילות. וגם אם ישתנו חלק מהנסיבות הצבאיות הנוכחיות, לא תעלה רמת היעילות שתשנה את גורל עזה, כי הבעיות הן עמוקות ומורכבות ומתקשרות לרשת גורמים משפיעים שהמלחמה הוכיחה שאין למדינה שליטה עליהם. חשוב לציין כי הציר הציוני-אמריקני מנצל את "היום שאחרי" מצד אחד, ו"המשא ומתן" מצד שני, להמשיך את המלחמה ולהגביר את הלחץ המצטבר על תנועת חמאס. הראייה הישראלית בתוכה מרמזת על בלבול ומעידה על כניסת המדינה לשלב של חולשה אסטרטגית.