מה השיגה ישראל בהחיסולים במנהיגים?

במשך שנים רבות נמנעה ישראל מביצוע מדיניות ההתנקשויות בשטח לבנון, לא מחוסר רצון או יכולת צבאית אלא בשל כללי התנגשות שהכתיב חיזבאללה. עובדה זו קבעה את גישתה של ישראל כלפי לבנון למעלה מעשור. אך מאורעות ה-7 באוקטובר, שנחשבו לאחד מ"המעשים הנועזים ביותר" בתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי, היו גדולים מדי להיכלל בתוך תבניות שנוצרו בהקשרים צבאיים ואסטרטגיים קודמים. החיסולים האחרונים במנהיגי חיזבאללה היו מהלך ישראלי לכיסוי כישלון מצטבר של למעלה מ-8 חודשים. בעוד שבנימין נתניהו רואה בכך "פרסום טוב" לשכנוע הציבור בנחיצות המשך המלחמה, רוב גורמי השלטון הישראלים מסכימים כי החיסולים עשוים להיות הצלחה טקטית אך יובילו לכישלון אסטרטגי, כפי שההתנקשות במזכ"ל המפלגה, סיד עבאס מוסאווי, הביאה לעלייתו של המנהיג הצעיר סיד חסן נסראללה.

למרות שאסור לפי החוק הבינלאומי להשתמש במדיניות ההתנקשויות, הכשירה ישראל מדיניות זו בשנת 2002, בקביעה חסרת תקדים בעולם, עם הצבת כמה כללים שלא שמרה עליהם, והתנתה את הביצוע באישור ראש הממשלה. מצב זה מותיר מרווח רחב לניצול ההתנקשויות לצרכיו האישיים של האחרון, מבלי שיישא בהכרח תועלת לישות הציונית.

מעשית, סקירת ההתנקשויות האחרונות שהתרחשו בלבנון בתקופה האחרונה מעלה כי הן לא השיגו את מטרותיהן. ניתוח כמה מהעובדות שנתניהו מבקש להתעלם מהן לטובת הארכת המלחמה והישרדותו בתפקיד, מראה את הדברים הבאים:

    החיסולים לא הביאו ל"הישגה": נתניהו קבע מטרות רבות בתחילת המלחמה, שיעצר את הלחימה בהשגתן. אך כשלונו בהשגת "ניצחון מלא" ברצועת עזה גרם לו לרדוף אחרי תמונת ניצחון לשאת בפני הציבור וללחוץ על המשא ומתן המתנהל. לו ההתנקשויות במנהיגי חזבאללה ויתר הפלגים ההתנגדות היו מספקות לו את תמונת הניצחון שהיה צריך, לא היה המצב בישראל כפי שהוא היום, עם התגברות הפילוג הפנימי והאשמות הדדיות מצד אחד, וחוסר יכולת ללחוץ על המשלחת הפלסטינית במשא ומתן בקטאר להציע ויתורים, מצד שני.

    החיסולים לא תרמו לשיקום ההרתעה הישראלית: כל התנקשות נתקלה בתגובה מתוכננת ועם הזמן אינטנסיבית יותר. בחירת ההתנגדות להגיב על התנקשות במפקד יחידה בכיר, השהיד מוחמד נעמה נאסר, מהשטח הגיאוגרפי של יחידת נצר, אשר מפקדה השהיד טאלב סאמי עבדאללה נרצח, מראה כי יכולות היחידה לא נפגעו עקב ההתנקשות במפקדה. ההסלמה הישראלית לא מנעה מההתנגדות להחליט על הסלמה ולהתקיף יעדים שלא הותקפו בעבר, כמו מרכז טכנולוגי ואלקטרוני בהר חרמון לראשונה מאז 1973.

היסטוריית הסכסוך הערבי-ישראלי מציגה הוכחות רבות לכך שההתנקשויות לא היוו גורם לשיקום ההרתעה. יש המאמינים כי התגובה להתנקשות בסיד מוסאווי באה בפיצוץ שגרירות ישראל בבירה הארגנטינאית שהביא למותם של 29 ישראלים, ואחריה פיצוץ בניין הקהילה היהודית שהביא למותם של 85 ישראלים.

במסגרת הפלסטינית, ההתנגדות הגיבה להתנקשות בשהיד יחיא עייאש בביצוע 4 פיצוצים לאחר חודשיים, שהביאו למותם של 60 ישראלים ופציעתם של מאות, מה שהחזיר אז את דפוס הפעולות ההתאבדותיות שהופסקו כשנה לפני ההתנקשות, והוכיח כי ישראל לא מחזיקה ביד העליונה, וכמו שהיא מכה, כך היא גם נלקה.

עיתון מעריב כותב כי "חיסול סמלים בכירים של האויב לא פוגע במוטיבציה הקרבית של ארגוני הטרור. הרצון לפגוע בישראל לא נחלש, ואולי להיפך, התחזק הרצון לנקמה ולפגיעה בישראל". העיתון מוסיף כי "המנהיג שחוסל יוחלף על ידי מנהיג אחר, אולי קיצוני ומיומן יותר. אינך משמיד מערכת פיקוד שלמה על ידי חיסול אחד ממנהיגיה. הכרנו את המנהיג שחוסל. איננו מכירים עדיין את החדש ואופן פעולתו". מעריב מציין כי "הבעיה העיקרית היא שתגובה אלימה לחיסול אחד ממנהיגי הבכירים הפכה למקובלת, הן בעיני העולם והן בעינינו".

בהקשר זה, ההתנקשות במנהיג במשמרות המהפכה, גנרל רזא זאהדי בקונסוליה האיראנית בסוריה, הביאה לתגובה חסרת תקדים, כאשר איראן תקפה את שטחי ישראל במאות טילים וכלי טיס בלתי מאוישים, והציבה את מדינות האזור בכוננות הגנה גבוהה.

עורך הדין אוריאל לין כותב במעריב כי "חיסול זאהדי היה מהלך טיפשי שמעורר שאלות קשות. בלילה אחד נחשפנו למטח עצום של טילים בליסטיים וכלי טיס בלתי מאוישים ועוד". הוא מוסיף "במבחן התוצאות, חיסול מפקד איראני בכיר וחיסול אחד המנהיגים הבכירים של חזבאללה לא עשו דבר כדי לצמצם את הסכסוך הנוכחי, אלא להפך, החריפו אותו".

ידוע כי במלחמות בין מדינות, חיסול מפקד הצבא או ראש המדינה משמעותו ניצחון חד משמעי על הצד השני, שעשוי להוביל לסיום המלחמה לטובת מבצע ההתנקשות. זה לא קורה כאשר הצד השני הוא צבאות לא-סדירים. תהליך החלפת המפקד באחר לא דורש תקופת מעבר. למעשה, המפקד עצמו משתתף בבחירת סגנו לפני עזיבתו. סגן המזכ"ל חזבאללה, שייח' נעים קאסם, אמר בראיון לאתר "אל-חנדאק" כי "המבנה הצבאי של ההתנגדות לא נפגע מהתנקשויות במנהיגים כי מדובר במבנה מוסדי שיכול להזרים דם חדש ולספק תחליפים". בתגובה לשאלה כיצד מתמודדת ההתנגדות עם ההפסדים, אמר כי למפלגה "יש ניסיון של יותר מארבעים שנה. בניסיון זה, אנו מתמקדים בעיקר בהכנות, הכשרות, והכשרת כוחות ויחידות, כך שהבחירה במחליפים זמינה ונגישה".

יוסי מלמן, פרשן בטחוני וביטחוני בעיתון הארץ, אמר בראיון לעיתון האמריקאי "טיים" כי "לאחר חצי מאה, ניתן להוכיח כי פעולות "ההתנקשות הממוקדת" - זהו השם הישראלי לפעולות ההתנקשות - אינן הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל מי שיורים בו או מפוצצים אותו, גם אם הוא מנהיג בכיר מאוד, מוחלף מיד".

ההתנקשויות לא החזירו את המתנחלים לצפון: הפחתת ההסלמה בגבול הצפוני של ישראל קשורה בעיקר להפסקת המלחמה ברצועת עזה, כפי שהודיע חזבאללה למתווכים. ההתנקשויות לא שינו את החלטת חזבאללה או את כוננותו.

התנקשות במנהיגי חזבאללה לא הייתה מפתיעה או בלתי צפויה. יש להם היסטוריה של פעילות התנגדות בכמה זירות ו"תיקם" היה על שולחן המוסד הביטחוני הישראלי מזה זמן רב. מצד שני, ישראל, שבשירותה כל המשאבים הטכנולוגיים, הביטחוניים והמודיעיניים העולמיים, הצליחה להגיע למי שנהגו להיות בקווים הקדמיים ולא בחדרי מבצעים מאובטחים. בשל המלחמה הלא סימטרית שמנהלים תנועות השחרור בפלסטין, לבנון והעולם, ההתנקשות במנהיגים היא דבר טבעי.

עד אפריל השנה הודיע ישראל על מותם של 2,723 חיילים וקצינים, המחולקים בין החזית הצפונית, הגדה המערבית ורצועת עזה, בהם 4 מפקדי חטיבות, 40 מפקדי גדודים ו-13 מפקדי פלוגות. בנוסף ל-12,500 חיילים נכים. לא הוכרז על מאות נוספים שנהרגו בקרבות עקב הצנזורה התקשורתית שמפעילה הרשות הביטחונית הישראלית. עקרון היסוד של תנועות ההתנגדות אינו בספירת ההרוגים הישראלים אלא בדרכים אחרות. צה"ל ביצע 134 התנקשויות בין אוקטובר 2000 ליולי 2007 שהביאו למותם של 367 אישים. אבל המטרות שלשמן נהרגו אלה, ועוד מנהיגים בכירים אחרים עד השנה שעברה, הושגו בפועל וה-"מבול אל-אקצא" היה התגובה האסטרטגית שדקר את עקרון הביטחון והצבאי של ישראל וחרוט עמוק בתודעה של עורף שלה.