20:19 זמן קודס הכבושה
הפגנות "לא למלכים" ששטפו את ערי ארצות הברית במהלך סוף השבוע היוו נקודת ציון בולטת במסלול הפוליטי הפנימי של המדינה. ההפגנות הגיעו לשיאן בעקבות הצטברויות פוליטיות וחברתיות שהתפוצצו ברגע שבו המדינה שרויה בשיתוק ממשלתי המתקרב לשבוע הרביעי, ותחושת האמון במוסדות המחוקקים נמצאת בשפל.
המפגינים יצאו במיליונים לערים מרכזיות כמו ניו יורק, וושינגטון, לוס אנג'לס ושיקגו, לצד מאות עיירות נוספות. באופן מפתיע, היקף ההשתתפות חרג בהרבה מהתחזיות – אפילו מצד הגורמים המארגנים – דבר שמראה שהמחאה חצתה את גבולות ההתגייסות המפלגתית המסורתית ונכנסה למסגרת של התנגדות אזרחית כוללת למדיניות הנשיאות הנוכחית. עילות המחאה מגוונות: מדיניות ההגירה הקשוחה של טראמפ, החלטות מכסיות שנויות במחלוקת, קיצוץ בהוצאות הפדרליות, הכנסת המשמר הלאומי לערים, והרחבת הסמכויות הנשיאותיות מעבר למקובל. נוסף על כך, יש כעס ציבורי גובר בשל השיתוק הממשלתי שפוגע במאות אלפי עובדים ומאיים על תוכניות הרווחה – רכיב מרכזי בבסיס הבוחרים של המפלגה הדמוקרטית.
למרות הדחף העממי, מתייחסים הדמוקרטים להפגנות כהזדמנות הדורשת הנדסה פוליטית מדויקת יותר מאשר כניצחון בשטח. המפלגה מודעת לכך שהפסדה במוסדות השלטון לאחר הבחירות האחרונות הפך את הרחוב לאחת האופציות היחידות להפעלת לחץ ולשיקום הדימוי הפוליטי. עם זאת, המשבר נוגע לא רק להיעדר שלטון, אלא גם לפילוג פנימי עמוק בנוגע לדרך תרגום המחאה הפופולרית למהלך פוליטי בעל ערך אלקטורלי.
ההנהגה הדמוקרטית אינה מסתירה את שאיפתה להפוך את המחאה לבמה לחזרה לשיח הציבורי המרכזי, אך היא חוששת שהרחוב יכתיב לה רף דרישות שאינו בר־קיימא במסגרת משא ומתן עתידי בקונגרס. מחאה עממית כה מסיבית יוצרת אווירה לוחצת על המפלגה, אך באותו זמן מייקרת את עלות הפשרה או המשא ומתן מול ממשל טראמפ, במיוחד בעניין השיתוק הממשלתי. הדמוקרטים מסרבים להאריך זמנית את תקציב ההוצאות הפדרליות מבלי להגיע להסכם על תמיכה בביטוח בריאות לאוכלוסיות חלשות, בעוד שטראמפ מנסה לנצל את השיתוק ככלי לקדם קיצוץ נוסף בכוח האדם הממשלתי ולהגביר את הלחץ על מדינות הנשלטות בידי הדמוקרטים.
מן העבר השני, בחרו הרפובליקנים באסטרטגיית זלזול והכחשה במקום להיכנס לדיון מהותי עם תוכן המחאה. תגובת הבית הלבן להפגנות הייתה לקונית: "למי אכפת?", ביטוי מכוון שמסמל את גישת הממשל כלפי מתנגדיו – אין הכרה בלגיטימיות המחאה, ואין התייחסות להיקפה. טראמפ עצמו הפיץ סרטונים סאטיריים שבהם הוא מוצג כמלך עם כתר או משליך אשפה על המפגינים.
הקרע כאן אינו מוגבל לפרשנות פוליטית, אלא משתרע גם להגדרת הלגיטימיות. תומכי טראמפ טוענים כי נצחונו בבחירות מעניק לו מנדט לעקוף את המוסדות במידת הצורך, וכי המחאות הן תוצאה של צד מפסיד שאינו מקבל את ההכרעה הדמוקרטית. לעומתם, הדמוקרטים שואפים להפוך את המחאה לקלף לחץ אלקטורלי לקראת הבחירות המקומיות והבחירות האמצעיות.
השיתוק הממשלתי מספק לאופוזיציה הזדמנות למסגר את המחאה כמאבק חוקתי ומוסרי על גבולות הסמכות הנשיאותית. אך המצב אינו פשוט כל כך – הנזקים של השיתוק פוגעים בשכבות המזוהות עם הדמוקרטים, בעוד שהרפובליקנים מציגים את המשבר כתוצאה מעקשנות המיעוט בסנאט. ככל שהלחץ החברתי גובר, ניצבת המפלגה בפני שתי אפשרויות קשות: להמשיך בעימות ולספוג פגיעה בקהלים שנפגעים ישירות, או להסכים לפשרה שתיתפס כוויתור בפני ממשל שמבקש לעגן עליונות נשיאותית על פני מוסדות השלטון.
ההפגנות מעידות על פוטנציאל מחאתי רדום שעשוי להפוך למנוף פוליטי, אך מימושו דורש הרבה מעבר לגיוס רגשי. היעדר חזון פרלמנטרי מאוחד בקרב הדמוקרטים, והמשך הזלזול מצד הרפובליקנים, מאותתים שהזירה האמריקאית צפויה לעוד יותר קיטוב ופילוג פנימי.
סופר: אל-חנאדק
