העימות התימני–ישראלי מסלים

התקיפה הישראלית האחרונה על צנעא, שבמהלכה טענה ישראל כי פגעה במפקדים בתנועת "אנצאר אללה", היוותה חוליה נוספת במהלך צבאי ותקשורתי שבאמצעותו מנסה תל אביב לשקם את תדמית ההרתעה המתערערת שלה. אולם היעדר ראיות ממשיות פעם אחר פעם חושף את המשבר המבני שבו נתקלת ישראל בהתמודדות מול האיום התימני המתגבר. בתקיפות האוויריות האחרונות, ששווקו כפעולות כירורגיות מדויקות, לא נפגעו אלא בתים ומתקנים אזרחיים – מה שחשף את מגבלותיה של ישראל במערכה שהפכה למסובכת.

מגבלה זו איננה חדשה. על אף סיורי מודיעין אווירי נרחבים ושיתוף פעולה הדוק עם לוויינים אמריקאים, לא הצליחה ישראל עד כה לחדור מודיעינית לשורות ההנהגה בצנעא או לשתק את מערכות השיגור המתקדמות. מצב זה הפך את "בנק המטרות" הישראלי לדל ומבולבל, עד כדי כך שרוב התקיפות הופכות בפועל להפצצות של אתרים אזרחיים ושירותיים – ללא שינוי במאזן ההרתעה.

מנגד, המשיכו הכוחות המזוינים של תימן לפתח יכולות מתקדמות, והודיעו לאחרונה על פריצת דרך טכנולוגית: ייצור טילים מתפצלים המתפרקים למספר ראשי קרב. התפתחות זו מציבה את צנעא בשורה אחת עם כוחות המסוגלים לאיים על העומק הישראלי בנשק אסטרטגי. הכרזה זו לא הייתה מנותקת מהמציאות המבצעית: בעבר כבר שוגר טיל בליסטי בעל ראש מצרר לעבר נמל התעופה בן גוריון – תקדים שחשף את שבריריות מערכות ההגנה האוויריות הישראליות מול איום מסוג זה.

בנסיבות אלה התברר כי מערך ההגנה הרב־שכבתי של ישראל – כיפת ברזל, קלע דוד וחץ – אינו מותאם במלואו להתמודדות עם טילים מתפצלים המתפרקים באוויר. הניסיון האחרון הוכיח קיומו של פער טכנולוגי חמור, שהכריח את מומחי הביטחון לדרוש עדכונים מיידיים ולבחון מחדש את דוקטרינות ההגנה. ראוי לציין שהחשש איננו ישראלי בלבד; מעצמות בינלאומיות עקבו אחר הניסוי בים האדום כמעבדה עולמית למלחמות לא־סימטריות, שם התברר כי כלי טיס בלתי מאוישים וטילים מדויקים וזולים מסוגלים לשבש צי ענק עתיר משאבים.

עבור ישראל, מצטברות מגבלות מבניות: כישלון מודיעיני בהגעה להנהגת תימן, מגבלות התקיפות האוויריות שאינן משנות את מסלול העימות, חוסר נכונות של שותפות אזוריות מרכזיות כמו סעודיה ומצרים להסתבך ישירות מול צנעא, וגם היסוס אמריקאי להרחיב את המעורבות מחשש להידרדרות לעימות נוסף. עם זאת, הפעולות האחרונות מראות כי וושינגטון עדיין מספקת תמיכה מודיעינית ולוגיסטית קריטית לתל אביב, במיוחד במערכות התרעה מוקדמת והגנה מטילים.

תמיכה זו משקפת סתירה במדיניות האמריקאית. בתחילת כהונתו הבטיח הנשיא דונלד טראמפ הפחתת מעורבות במזרח התיכון והתמקדות בפנים ובכלכלה, אך המציאות המבצעית בתימן מצביעה על מעורבות אמריקאית מתמשכת – גם אם בעקיפין. למעשה, ארצות הברית מוצאת עצמה מול דילמה כפולה: מצד אחד היא מצהירה על רצונה לצמצם עלויות אנושיות וכלכליות באמצעות טכנולוגיות זולות ובלתי מאוישות, ומצד שני ממשיכה לתמוך צבאית ומודיעינית בישראל במערכות שתוצאותיהן אינן מובטחות.

על רקע זה מתנהל דיון רחב בממסד הישראלי לגבי האפשרויות לעתיד. יש המציעים הקמת קואליציה בינלאומית הכוללת מדינות ערביות שנפגעו מהתקפות תימן, אחרים מציעים מהלך מורכב יותר – תמיכה באופוזיציה פנימית בתימן כדי להחליש את שלטון צנעא. אולם לשני הכיוונים אין בסיס מעשי בטווח הקרוב, מה שמשאיר את ישראל כמעט לבד – נשענת על חיל האוויר ועל סיוע אמריקאי – מבלי יכולת לנהל מבצע יבשתי או לשנות מהותית את מסלול העימות.

ברור כי העימות עם תימן כבר איננו פרט שולי בחשבונות הביטחוניים של ישראל. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מתמונה אזורית מורכבת, הכוללת אתגרים סימולטניים מעזה, לבנון, איראן, סוריה ועיראק – ועד לים האדום. עם כל ירי טיל או מתקפת כטב"ם תימנית, הולכת ומתחדדת השאלה בתוך ישראל: כיצד מתמודדים עם אויב לא־סימטרי שהולך ומתחזק עם הזמן, לנוכח צמצום הבריתות והיחלשות יכולת ההכרעה? התקיפה האחרונה על צנעא לא הייתה אלא ניסיון נואש לענות על שאלה זו – אך חשפה גם כי משוואת ההרתעה המסורתית נמצאת במשבר פתוח, וכי החיפוש אחרי חלופות מדיניות וצבאיות חדשות איננו עוד אפשרות – אלא הכרח.