נחשב כפר עין פית שברמת הגולן דוגמה בולטת לאופן שבו ישראל מנצלת את השטחים הכבושים למטרות צבאיות, הרחק מכל התחשבות בזכויות ההיסטוריות של תושביהם. לאחר גירוש תושביו בכפייה ביוני 1967 בידי צבא ישראל במסגרת מה שנודע כ"נסיגת יוני", נאלצו תושבי הכפר לחיות בדמשק ובסביבתה, בעוד ש־ישראל הפכה את המקום למחנה אימונים סודי המדמה את כפרי דרום לבנון.
משמעויות הבחירה
בחירת עין פית נובעת ממיקומה האסטרטגי ומהטבע הגאוגרפי המגוון שלה. הכפר שוכן בצפון־מערב הגולן, סמוך לדרום לבנון ולעמק החולה, ומתאפיין בנוף הררי, מישורים ומקורות מים עשירים – מה שהופך אותו לאידיאלי לדימוי סביבות לחימה עירוניות והרריות כאחד. בזכות פריסתו הגאוגרפית יכול צה"ל לשלב אימוני אש חיה, חיל רגלים, טנקים וחיל אוויר בתרחישים המדמים חדירה ושליטה בכפרים לבנוניים.
תרגילי ישראל בעין פית ובבסיס "סניר" הסמוך משקפים את מחויבותה לפתח דוקטרינה לחימתית רב־ממדית, הכוללת לחימה עירונית, שימוש בטכנולוגיה, לוחמה אלקטרונית וכלי טיס בלתי מאוישים. הכנות אלו הן חלק מאסטרטגיה ישראלית ליצירת "עומק אסטרטגי" בחזית הצפונית ולהבטיח את היכולת להעביר את הלחימה ל"שטח האויב" בעת הצורך. כל זאת על רקע האיום הישראלי המתמשך על היציבות, במיוחד בכפרי הגבול, שם מבצע הצבא הישראלי חדירות תקופתיות, מפוצץ והורס בתים שנותרו על תושביהם.
אימונים מחוץ לגולן
ההכנות של ישראל אינן מוגבלות לגולן בלבד; ישראל הרחיבה את מעגל האימונים גם לשטחים מחוץ לגבולותיה הישירים, כמו קפריסין, שהפכה לזירה אידיאלית לדימוי מבצעים בדרום לבנון. הרי הטרודוס ויערות פאפוס מספקים סביבה הררית דומה לזו הקיימת בגבול הלבנוני, הרחק מעיני משקיפים בינלאומיים. באמצעות אימוני יחידות מיוחדות כמו "אגוז" ו"חטיבת הקומנדו", ובשיתוף המשמר הלאומי הקפריסאי, מתכוננת ישראל דרך קבע לתרחישים התקפיים הכוללים כיבוש ושליטה בשטחים בדרום לבנון, לצד שימוש ברחפנים ובטכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות.
העיסוק הלבנוני וההכנות הישראליות
מבחינה פוליטית מציאות זו מעלה שאלה מהותית: כיצד יכולים ראשי לבנון, ג'וזף עאון ונואף סלאם, לחתום על הסכמים אמריקניים לפירוק נשק ההתנגדות, בעוד ש־ישראל בונה מחנות המדמים את לבנון בשטח סמוך? סתירה זו ממחישה את הפער בין המהלכים הפוליטיים בלבנון לבין ההכנות הצבאיות של ישראל, ומדגישה את שבריריות ההרתעה המקומית מול האסטרטגיה ההתרחבותית של ישראל. היא גם מעידה על חוסר מחויבותה של ישראל לכל אמנה או הסכם – וכל הסכם שלבנון תסכים לו יהיה חשוף להפרה ולא יהווה ערובה אמיתית לריבונותה.
היסטורית, השימוש בעין פית כמתחם אימונים אינו מקרה ייחודי; בעבר הקימה ישראל כפרי אימונים בנגב לדימוי אזורי ביירות, ובבסיס צאלים התאמנה בלוחמה במנהרות וברקטות לפני מלחמת עזה 2014. אולם הייחוד של עין פית הוא בדימוי ישיר של כפרים לבנוניים – מה שמעיד על מידת החשיבות ש־ישראל מייחסת להחזקה בתרחישים מוכנים לכל עימות עתידי בגבול הצפוני עם פלסטין הכבושה, ועל ניצול כל שטח בגולן לצורך היערכות צבאית. חשיבות הגולן אינה צבאית בלבד: משאביו – מים, נפט וגז – מהווים רווחים אסטרטגיים עצומים ל־ישראל, ומגבירים את מניעיה לשמור על שליטה מלאה באזור.
ניסיונה של עין פית מראה כי ישראל אינה מסתפקת בשליטה על שטחים כבושים, אלא מנצלת כל תקופה של חולשה פוליטית או עיסוק פנימי במדינות השכנות לטובתה. בעוד הממשלות בלבנון שקועות בדיונים על פירוק נשק ההתנגדות, בין לחצים אמריקניים לניסיונות פיוס, מנצלת ישראל את ההזדמנות לאימונים אינטנסיביים, בניית תרחישי קרב ורכישת ניסיון שטח מתקדם לדימוי כפרים לבנוניים ולהתמודדות עם אתגרי הגבול הצפוני.
מציאות זו מצביעה בבירור כי ישראל אינה חותרת לשום רגיעה אמיתית, אלא הופכת את הזמן שמבזבזת לבנון בדיונים פוליטיים להזדמנות לפיתוח יכולותיה הצבאיות ולחיזוק אחיזתה בכל עימות עתידי. היא גם מראה שהכנותיה חורגות מ"הגנה" ומגיעות עד שלב תכנון אסטרטגי ארוך טווח – דבר המשקף חזון התרחבות ברור ותוכנית כוללת לשליטה והידוק האחיזה, תוך ניצול כל פילוג או חולשה באזור.
סופר: אל חנאדק
