התקשורת הישראלית מנותקת מהמציאות

ישות הכיבוש פועלת על פי עקרון הגיוס. קשה למצוא אזרח אחד בישראל, הממשלה נוקטת בצנזורה ביטחונית בכל מלחמה או אירוע ביטחוני, דבר שנחשב לגיוס בפועל. המוסדות הביטחוניים והמדיניים סבורים שזה יכול לסייע בזכייה במלחמה. בניסיון להציג תמונה דומה למה שקורה, יתכן שההשוואה של המצב התקשורתי הישראלי היום לזה האמריקאי לאחר ה-11 בספטמבר 2001 תהיה הגיונית.

הפער העמוק בין הכיסוי התקשורתי הישראלי לבין אמצעי התקשורת האחרים, כולל אלה המבוססים על מקורות פלסטיניים, בולט בבירור. הידיעות שמעביר הראשון לא רק שונות ממה שקורה במציאות על ידי עיוות וזיוף החדשות, אלא גם על ידי הכחשתן כאילו הן לא קיימות, בדיוק כמו השמטת מספר האזרחים הפלסטינים הנרצחים שחצה את ה-34 אלף , מהכיסוי.

כמה סיבות עומדות מאחורי ההופעה הלא תקינה של אמצעי התקשורת הישראליים. ואם ההחלטה לחייב את העיתונאים לנקוט בסיפור מסוים של המלחמה בעזה היא אחת הסיבות החשובות לכך, אז הרחוב הישראלי שנטמע בו ההבדל האנושי והרגש שהוא עומד מעל הפלסטינים והערבים, הוא גם אחת הסיבות.

יועץ הביטחון הלאומי לשעבר, אייל הולטה, מתאר את מה שקורה כ"מצב של ניתוק" שנוצר על ידי "ההלם של ה-7 באוקטובר, שהוביל לבידוד הישראלים בתוך הישות והפרדתם מעולם שלא מבין את פחדם משיבת חמאס". זה בדיוק מה שאמצעי התקשורת הישראליים עובדים לחזק. לא רק על ידי הסתה של הרחוב הישראלי נגד העולם כולו והגברת תחושת הנקמה העיוורת, אלא גם על ידי הצגת תמונה שלפיה הסבל הוא מה שסבלו המתנחלים ב-7 באוקטובר, תוך הסתרת מה שסבלו הפלסטינים מה-8 באוקטובר ועד היום. לכן, כמעט שלא מכסים את מה שקורה בתוך הרצועה.

אומרת במאית הסרטים התיעודיים ענת סרגוסטי: "הם מכסים את הפלסטינים רק בהקשר של ביטחון. כמעט שלא רואים שום אישה או ילד. התפיסה היא שהם כולם חמאס". היא מוסיפה "זה לא עניין של רגשות, אלא של פוליטיקה... רוב הישראלים לא מבינים איך העולם הפך נגדנו פתאום, או למה אנחנו לא הקורבן שצריך לתמוך בו, כפי שהיינו ב-7 באוקטובר, כשבאו כל מנהיגי העולם לכאן בשיירה להראות תמיכה".

בהקשר דומה, כותב העיתונאי הישראלי יוסי קליין בציוץ בפלטפורמת X: "המספר האסור ביותר בישראל הוא 34000. אסור לדבר על זה, אסור להזכיר אותו, ואם מישהו מדבר על זה בטעות, עליו להוסיף בבוז: 'לפי מקורות פלסטיניים'".

הדהום האנושיות של האזרחים הפלסטינים בעזה אינה חדשה, אלא תוצאה של עשורים של ניתוק מהמציאות, ששודרגה על ידי אמצעי התקשורת הישראליים, בניהול אבטחתי פוליטי, שבמהלכו הוסתרה חייהם של הפלסטינים במיוחד במהלך המלחמות, כאילו לא היו הרוגים ולא סבלו ולא היו ילדים ושבויים ואבודים ואלמנות. וכך, מסגרת האלימות הישראלית כ"הגנה עצמית" בלבד.

אמצעי התקשורת מאמצים את גרסת צה"ל ללא התנגדות או ניסיון לדליף. ובדרך כלל מסמנים את חדשותיהם, שנחשבות לבלעדיות, במילה " הותר לפרסום". ואומרת סרגוסטי ש"הישראלים שצופים בחדשות הטלוויזיה לא נחשפים כלל למה שקורה בעזה. אין אנו רואים את הנוראות וההריסות וההשמדה והמשבר ההומניטרי. העולם רואה משהו שונה לחלוטין".

מצד שני, נאסר על עיתונאים בינלאומיים להיכנס לרצועה לכיסוי. ולמרות לחצים שמפעילות עליהן כמה ארגוני עיתונאים בינלאומיים מזה חודשים, ממשלת הכיבוש עדיין לא הגיבה.

ואומר העורך הבינלאומי של ה-BBC, ג'רמי בוין, ש"היה קשה מאוד לכסות את האירועים, כי הצד העיקרי בהם - מה שקורה בעזה - איננו יכולים להתקרב אליו". ומבחינת ההפקה התקשורתית, הוא אומר ש"לפעמים זה נראה כאילו אנחנו מטפסים בבוץ, בניסיון לייצר את החומרים הדרושים להכנת דוח לחדשות הטלוויזיה". והוסיף ש"קשה מאוד להיות כתב טלוויזיה לסיפור שאתה לא יכול לראות בעצמך".

למרות שעובדים באמצעי התקשורת הבינלאומיים מיהרו להגיע לישראל - והרשו ללפחות 2,800 כתבים מאז תחילת המלחמה -, לא ניתן היה לאף אחד מהם להיכנס לעזה, למעט במספר מעט של סיורים שנשלטו בקפידה על ידי הצבא.

הבעיה העיקרית בסיפור התקשורתי טמונה, ראשית, בכך שהממשלה החליטה להשתמש באמצעי התקשורת הישראליים כדוברים שלה, וככלי לשידור "המורל ולחיזוק הרוח הלאומית" וזה אומר התחייבותם המוחלטת להודעות שמוציא הצבא ואלה שאומרים המקומיים.

הביצוע המודע והלא רשמי של אמצעי התקשורת ניתן לזהות בקלות בעת קריאת האירועים שנחשבים למפתח במהלך המלחמה ובסיפור שלהם. לדוגמה, בהתייחסות לפיצוץ שהתרחש בבית החולים האזרחי בעיר עזה, שהביא למותם של מאות מהנרצחים האזרחים הפלסטינים, היו אמצעי התקשורת הישראליים זהירים מאוד לציין שמקור הפיצוץ אינו ידוע. באותה העת, אימצו אמצעי התקשורת אותם סיפורים שלא נבדקו על פי דיוקם, ופרסמו אותם בעמודים הראשונים שלהם, כמו האשמות שחמאס ביצע פשעים ב-7 באוקטובר ובהם תקיפת ילדים, אשמות שהועברו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן שחזר והכחיש אותן מאוחר יותר.