המלחמה בעזה: האם ויתורים בלתי נמנעים ודאיים או שהתוצאה אינה ודאית?

לנוכח החזון המקיף של מומחים ישראלים לתיאוריית סיום המלחמה במקסימום רווחים ומינימום הפסדים, ציין תמיר היימן, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי, נקודה מרכזית: לא ניתן לתקן את התבוסה ב-7 באוקטובר, וכן תוכנית המלחמה שלאחר מכן חייבת להתחיל מהתחל לגבש כאן. האפשרויות שהציעו המומחים לא תורגמו למציאות, ולכן המרחב לפעולות צבאיות ומועד המלחמה הצטמצם אוטומטית, וגורל המלחמה התברר מלבד מה שראו, מאז פרוץ המלחמה, ההנהגה ומקבלי ההחלטות המלחמה נמשכת ללא יעדים לוגיים או אסטרטגיות ברורות, ללא תוכנית פעולה מציאותית; הישות הולכת לקראת מציאות של ויתורים בלתי נמנעים או גורל לא ידוע ממספר סיבות, שהחשובות שבהן הן:

 תיאום ציפיות: כי חשוב לסגור את הפער, לגבש את העורף, לשפר את ביצועי הצבא, אבל זה מצריך שפה מאוחדת המבוססת על תוכנית ברורה והכי חשוב הבנת קו הצבא והמלחמה המתוכננת בניגוד ל- המציאות הקיימת.

הדומיננטיות של האינטרסים האישיים מאופיינת בכך שהוא שקוע בתיעוד של האשמות ואי ציות אינטלקטואלי, בעל השקפה טרנסצנדנטלית, אימוץ גישה לא הגיונית להבנת המלחמה, ואי יכולת להעריך ולשנות ביעילות תוכניות ראשוניות על סמך לקחים שנלמדו בשטח. ולאורך ההיסטוריה. בנוסף, זה מוביל להצפה של אתגרים חדשים מבלי לבצע הערכה או התאמות ממשיות.

המבצע הצבאי האחרון הוכיח שאי אפשר לשנות את המציאות; המרכיבים היחידים שמשתנים הם הירידה בתמיכה העממית, העלייה במספר ההרוגים, התרחשותם של פשעים הומניטריים וערעור הישגי העבר. המשמעותית ביותר, אם המבצע יימשך, הוא יביא למותם של כל המוחזקים בשבי חמאס, מה שישאיר השפעה מתמשכת על מצפונה של החברה הישראלית ויחריף את המחאה הפנימית.

נוכחות תרועה ושגרה באופי העימותים מציבה מצב קטלני לכוחות תוקפים באזורים עם לוחמי התנגדות, כמו רצועת עזה.

חשיפת הצבא ללחצים מצד שרי ימין קיצוני בממשלה עלולה להביא לקריסת ההיררכיה הצבאית. זה עלול לגרום להפרות מוגברות של ציות וביזור, מה שיוביל לחוסר יכולת לנהל ביעילות פעולה צבאית. כתוצאה מכך, פעילות צבאית עשויה להיות מושפעת, מה שמגביל את חופש האפשרויות והיכולות.

לא ידוע מתי יוכל המשק הישראלי לספק את תקציבי הפיצויים הגדולים לחיילי המילואים ותמיכה בעורף שסובל ממחסור בשירותים, בשל הבעיות הכלכליות הגדולות עמן מתמודד הישות, לרבות המצור הגובר. ועלויות המלחמה הגוברת.

היעדר הלגיטימציה הבינלאומית, הסטירה של בית המשפט הבינלאומי והפיכת הישות למדינה מעין מנודה בכל העולם שולפים ממנה את המרכיבים הדרושים להמשכיות המלחמה ארוכת הטווח, ומערערים את האפשרויות וההזדמנויות שלה למאמצים צבאיים, דיפלומטיים ופוליטיים. כתוצאה מכך, אין לו את המותרות של האפשרויות שהוא מציג בתחילה.

לישראל חסרה תשובה ברורה לגבי האיומים האסטרטגיים העומדים בפניה וכיצד לטפל בחזיתות שהופיעו מאז תחילת המלחמה. בנוסף, קיימת אי ודאות כיצד לספק ביטחון לכ-200,000 מתנחלים בצפון ובדרום שאינם מוכנים לחזור לבתיהם עד לחזרת הביטחון. אפילו לארצות הברית עצמה אין תוכנית ברורה לסיום המלחמה. בעוד שלוושינגטון יש אולי מושג לגבי התוצאה הרצויה, היא לא מודעת לאמצעים להשיג אותה. והכי חשוב, יש חוסר הבנה ותקשורת בין הנהגת המלחמה בישראל לבין הישות לגבי החזון והאסטרטגיה שלהם לסיום הסכסוך.

המציאות קובעת שהמלחמה בעזה הפכה למלחמת התשה אסטרטגית, עם תוצאה ומשך לא ברורים. אלא אם "ישראל" תכיר בכישלונה הצבאי, היא תעמוד בפני השלכות חמורות, שעלולות לעלות על אלו שחוותה ב-7 באוקטובר. בנוסף, "ישראל" תאבד כל התקדמות שהשיגה בהישגים מקומיים. למרות הלחימה המתמשכת, היעדים הלא מציאותיים המוצהרים של המלחמה הופכים יותר ויותר בלתי ניתנים להשגה, וכל יום שעובר מחזק את סיכויי ההתאוששות של חמאס. כתוצאה מכך, "ישראל" מוצאת את עצמה לכודה, לא מסוגלת להביא לסיומה של המלחמה או להמשיך ולרדוף אחרי מטרותיה בשל חוסר יכולתה. נראה שהאסטרטגיה הנוכחית דורשת עיכוב בהודאת התבוסה והמשך המלחמה, אם כי בקצב איטי יותר והתמקדות אך ורק ביעדים טקטיים.