קץ הישות הזמנית בתודעה הישראלית.

כתבים ישראלים וציוניים אחרונים נפוצו על "סוף הישות הזמנית", במיוחד בעקבות הודעת המנהיגים בשנות ה-80 כי ישראל עלולה לעמוד בפני הכחדה ונותרו לו רק שנים ספורות. חשוב לציין עובדה שרבים התעלמו ממנה: רעיון "קץ הישות" טבוע עמוק בתודעה הציונית. מאז קום המדינה, ישראלים רבים הבינו שהפרויקט הציוני עלול להפוך לסיוט. אולם לאחר הקמת המדינה והמתיישבים הציונים השיגו "ניצחון" נתפס נגד צבאות ערב, הקיבעון הזה על הקץ צצה בהדרגה.

ב-1954 אמר שר המלחמה והחוץ הישראלי משה דיין בהלווייתו של חבר שנהרג על ידי ההתנגדות הפלסטינית אז: "עלינו להיות מוכנים וחמושים, חזקים ואכזריים, כדי שהחרב לא תיפול. שלנו אם זה ייפול מידך, חייך הסתיימו."

הקורבנות, שנאלצו לצאת מבתיהם והפכו את עצמם ואת ילדיהם ללוחמי גרילה, תמיד חושבים על הסוף כשהם דופקים על דלתות ודורשים את החזרת אדמתם שנתפסה מהם.

לכן, לפי המשורר הציוני חיים גורי, כל ישראלי נולד עם סכין שישתמשו בו כדי לשחוט את האבק הזה, המייצג את הקיום הזמני. האבק הזה תמיד צריך יותר קבורה ותיבות קבורה. המוות קיים בחג המולד, והסוף קיים בהתחלה.

הסופר הציוני אברהם יהושע כתב במחצית הראשונה של שנות ה-60 סיפור בשם "התמודדות עם המטרה". הסיפור מספר על מצבו הפסיכולוגי של סטודנט ציוני שהתמנה כשומר ליער שנטע על ידי הקרן הקיימת ליד כפר ערבי. הכפר שהציונים הסירו יחד עם מה שלקחו מהכפרים והערים. למרות שהשומר הזה מחפש אחדות. אבל הוא פוגש ערבי מבוגר ואילם מהכפר, שמטפל בו ובבתו ביער. יחסי אהבה-שנאה בין הערבי לישראלי, החושש לנקום בערבי שנפצע במהלך הטיהור האתני שביצע. הוא נלקח על ידי הציונים בשנת 1948. עם זאת, הוא מוצא את עצמו נמשך בצורה יוצאת דופן לערבי הזקן ומוצא עצמו מנסה ללא מודע לעזור לו להצית שריפה ביער. לבסוף, כשהערבי מצליח להצית את היער, השומר נפטר מכל רגשותיו העצורים, וחש הקלה מוזרה לאחר שריפת היער, או מה שמכונה "הישות הזמנית".

ב-2 באפריל 2003 הציג ניוזוויק שער עם הכותרת "הישות הזמנית", יחד עם השאלה "איך יהיה עתידה של ישראל?". המגזין הרחיב יותר על נושא זה, ושאל אם מדינת היהודים תשרוד ובאיזה מחיר, ומה תהיה זהותה. עמוס אלון, סופר ישראלי, הביע את ייאושו והצהיר כי הוא מאמין שאולי מאוחר מדי עבור ישראל. הוא הוסיף, "חשפתי רק חצי מהפחדים שלי; המחצית השנייה כבר מאוחרת מדי". איתן הבר, בעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות", הצביע על האירוניה בכך שצבא ארה"ב מצויד בטכנולוגיה צבאית מתקדמת, אך עדיין זכור בתדמיתם של מסוקים המפנים אנשים מהשגרירות בסייגון במצב של פאניקה ופחד. המסוק סימל תבוסה, כניעה ופחדנות באותה תקופה. לאחר מכן תיאר הבר את המצב, וקבע כי צבא צפון וייטנאם, למרות שיש לו נשק מתקדם פחות, ניצח בקרב בשל רוחם, המורל, הנחישות ותחושת הצדק שנדמה שחסרה לישראל במצב הייאוש הנוכחי שלה.

הפחד והטרור שחוו הישראלים התרחבו מעבר לסופרים ועיתונאים בלבד; היא השפיעה גם על אישי ציבור כמו יצחק רבין ומשה דיין. בספטמבר 1970 ערך יצחק רבין השוואה בין הממלכות הפרנקיות למדינה הציונית. הוא הגיע למסקנה שהאיום העיקרי על הישות הזמנית הוא עצירת ההגירה, שתוביל בסופו של דבר להיעלמות המדינה שכן לא יזרום אליה דם חדש. מנגד, חבר הכנסת יורי אבנרי זיהה כבר מההתחלה את חוסר האפשרות להגשים את החלום הציוני. לכן, מאז שנות ה-50, הוציא לאור את כתב העת "העולם חז", המתמחה בביקורת על המדיניות הציונית.

כיום, האובססיה של הסוף חזרה לישראלים, במיוחד לאחר הניצחון והעמידה האיתנה של ההתנגדות בלבנון ובפלסטין והיצירתיות שלה בלחימה באויב, מלבד תחייתה של ההתנגדות בפנים הכבוש, בעוד קללת שנות השמונים רודפת אחרי שליטי ישראל, ואנו מסיקים באמירה לרייך האינטלקטואלי הישראלי: "ישראל בורחת מניצחון לניצחון עד שהיא מגיעה לסיומה הבלתי נמנע". איך זה שעכשיו כשהזמן של הניצחונות שלהם נגמר והזמן של התבוסות שלהם הגיע؟.